עצירה למחשבה על פרשת ויקהל תשפ"ב: טכנולוגיות חדשות במקדש

האם מותר להשתמש בטכנולוגיות חדשות, המופיעות כל הזמן? האם ראוי להשתמש בהן למעשי מצוות, בבית הכנסת, במצוות בכלל?

הנה התקדים בפרשתנו – וגם במקדש הראשון ובמקדש השני.

אם זה לשם שמים, זה לא רק מותר, זו גם מצווה!

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשה הקודמת, "כי תשא", למדנו על מצות הכיור[1].

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה,

וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ

וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם, בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד – וְלֹא יָמֻתוּ

הדבר הראשון שעושים הכהנים, עם הגיעם למשכן, זה לרחוץ ידים ורגלים (הם הולכים יחפים במקדש). זה חשוב: כהן שאינו מקפיד על כך – חייב מיתה בידי שמים!

ובפרשתנו אנו קוראים כיצד בצלאל בנה את הכיור[2].

וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת – כרגיל, בצלאל מדייק לפי ההוראות

בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת – מדוע צריך לספר על זה?

קודם כל: מה הן מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת? המדרש מוכר וידוע: מראות, עשויות נחושת, שנשים, כאז כן היום, משתמשות בהן כדי להתאפר.

ועדיין, מדוע לספר על זה? ובכן, היתה כאן דילמה. מראה היא חפץ אינטימי. יתכן שלא ראוי להשתמש בחומר ממנה למשכן. מנגד, נדיבות הלב של התורמות בוודאי הופכת חולין לקודש.

לדעת רבנו אברהם בן הרמב"ם, התורמות

נעתקו אל הפרישות – התורמות בחרו להיות יותר צדיקו

שברו את מראותיהן שלא היה להן צורך בהן והקריבו אותן

והחליפו הכלים המוכנים להשגת התאוה והתענוג של העולם הזה – לכלים דתיים

אז הנחושת – לכיור. והרעיון יפה: הנשים נטהרו בשבירת המראות והכיור משמש לטהרת הכהנים.

בצלאל לא שאל את משה. בעצמו הבין שזו שאלה ובעצמו מצא תשובה. בלשוננו, זה היה חידוש שלו.

****

הכיורים של שלמה

שלמה המלך בנה את המקדש הראשון אבל גם שינה והוסיף. במקום שולחן זהב אחד – עשרה, במקום מנורת זהב אחת – עשר.

ובמקום כיור אחד – עשרה. והוא הוסיף גם "ים" – גיגית גדולה של מים, כשלושה מטרים קוטרה ומטר וחצי עומקה[3].

לים ולעשרת הכיורים יש תכלית מעשית: לייעל את  סדר הרחצה של הכהנים. במקום לחכות בתור, עשרה מתכוננים בו זמנית. ועוד – בכיורים רחצו את אברי הקרבנות לפני שהעלום על המזבח.

אבל היאך שינה שלמה מן המסורת? שתי תשובות בדבר, ושתיהן נשענות על אותו פסוק.

דוד המלך צבר אוצרות עבור בית המקדש ומסרם לבנו שלמה. והוא אומר:

הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְדֹוָד עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית[4]

את הפסוק הזה אפשר לקרוא בשני אופנים שונים.

מִיַּד יְדֹוָד – זו השגחת ה'. עָלַי הִשְׂכִּיל – החכמה היא מאלוהים. הַכֹּל בִּכְתָב  – כתבתי את הכל עבור שלמה כדי ששום פרט לא ילך לאיבוד. אבל העקרון הוא שהבנתי בחכמתי ואת זה כתבתי.

אבל אפשר לפרש כי דוד קיבל מסורת כתובה. ממי היה יכול לקבל אם לא משמואל הנביא? את מה שקיבל שמר ואחר כך העביר לבנו, שלמה.

כך באמת מפרשים האמוראים[5]. והם מוסיפים הערה חשובה שמשנה הכל. המגילה אינה סוף פסוק.

.מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש

הכל בכתב – זו המסורת, מיד ה' – זו רוח הקדש, עלי השכיל – מיכן שניתנה להידרש

מסורת, נבואה – אבל כל זה לא מספיק בלי היכולת לדרוש, להבין ולפרש ולענות על שאלות חדשות בהתאם להבנה, לשכל, לסברה. כמו כל התורה כולה.

לפי זה, יתכן ששמואל קבע ברוח הנבואה את הים ועשרת הכיורים במקדש שייבנה לאחר מותו. אך אפשר ששלמה הוא שהבין בחכמתו שכך ראוי לנהוג והוסיף על דברי המגילה, שהרי ניתנה להידרש.

****

הטכנולוגיה של בן קטין

זה עדיין לא הכל. לא, זה עדיין לא הכל.

בן קטין, מכהני בית המקדש השני[6], תרם שתי המצאות: אחת ישנה ואחת חדשה.

בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור – שלמה הוסיף כיורים והוא מוסיף ברזים.

ואף מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה – מייד נבאר.

מוכני הוא חידוש טכנולוגי שהושאל למקדש: גלגל עץ שמשקע את הכיור עם מימיו בתוך בור מים באדמה. המטרה: למנוע מן המים פסול "לינה" שחל בלילה.

איך היה מותר לבן קטין לבנות מוכני? מדוע הסכימו הכהנים והחכמים? ובכן, למה שזה יהיה אסור? גם מגילת המקדש של שמואל ודוד ניתנה להידרש באמצעות סברה וכך בכל התורה כולה.

ואלינו היום – בימינו מופיעות טכנולוגיות חדשות ויש לגביהן שאלות רבות, כולל אם ואיך לשלבן במעשי המצוות שלנו.

אז יש לנו תקדים: בצלאל מכשיר את הנחושת של המראות. שלמה מוסיף כיורים. בן קטין מוסיף ברזים. ומעל לכל, בן קטין מביא למקדש פטנט מכני בן זמנו כדי למנוע פסול, מה שלא היה לפניו.

שימוש בטכנולוגיות חדשות אינו פסול. ואם זה נעשה לשם שמים, אז זו לא רק רשות – זוהי מצווה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (פרשת כי תשא) ל, יח) – כ

[2] שמות (פרשת ויקהל) לח, ח ורבנו אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה על פסוקנו.

[3] מלכים א ז, כג והרטום לפסוק, וכן כז-כח, לח. דברי הימים ב ד ו.

[4] דברי הימים א כח, יט

[5] ירושלמי מגילה א א

[6] משנה יומא ג י. יומא לז א, ואלבק בפירושו שם עמ' 231.