עצירה למחשבה על פרשת ויקהל תשפ״ג: איך תוקן חטא העגל

השוואה בין פרשיות היא אחד מכללי העיון בתורה.

השוואה בין סיפור העגל לפרשתנו, למצות התרומה למשכן, תלמד אותנו עקרונות גדולים:

הכשלון של חטא העגל ממחיש לנו כיצד חטאים מלמדים אותנו על עצמנו

מצות התרומה למשכן ממחישה לנו כיצד א-לוהים בחסדו משתמש בתורה כדי לתת לנו לתקן.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

העם חטאו ועבדו לעגל הזהב. עכשו[1] הם מקבלים הזדמנות לבנות משכן.

משה אומר:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לֵאמֹר – יש לכם הזדמנות לתקן מה שהיה.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַידֹוָד – תאספו ביניכם והפעם זה באמת לא-לוהים, לא כמו אז.

כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְדֹוָד – זו לא חובה

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת … – וכל השאר, עבור המשכן וכליו, לכהנים ולעבודות.

והם נותנים מעל ומעבר[2]. האחראים, הָעֹשִׂים אֵת מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ, מופתעים:

מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד – זה כבר יותר מדי!

ומשה נאלץ לצוות:

אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ – זה מספיק.

וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא – האם לא רצו, אבל לא היתה להם ברירה.

****

מי נתן מה ואיפה

לפני שנמשיך נציין כלל גדול: התורה מזמינה אותנו לעשות השוואות. חלק מן המסרים שלה נמצאים בפרטים המבדילים בין שני אירועים קרובים, דומים אך שונים.

נשווה בין תרומת הזהב לעגל הזהב לבין תרומת הזהב למשכן, בפרשתנו.

בפרשה הקודמת[3], העם דורש מאהרן אלהים בצורת פסל ואהרן מארגן את זה.

פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי – תנו את התכשיטים של הנשים והילדים. זו חובה, לא התנדבות.

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם – וזה מה שהם עושים.

הנזם הינו טבעת זהב, שעונדים על האזנים ועל האף. לקוראים הראשונים של התורה לא היה צריך לבאר מהו נזם, אבל אנו צריכים לעמוד על משמעות המילה מתוך ההקשרים שלה, בפרשתנו ובפרשת חיי שרה בספר בראשית[4], כי זה היה פרס ההצטיינות של רבקה.

לאחר שהיא שואבת ומשקה את אליעזר ואת הגמלים הוא מעניק לה נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. והוא מספר כמשיח לפי תומו למה מיועדים התכשיטים: וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ

הבקע שקל קצת יותר מששה גרמים. אהרן ביקש אך ורק נזמים – ולא צמידים הגדולים פי עשרים. וכולם הביאו.

ואצלנו[5]

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים – גברים ונשים יחד הגיעו כדי לתרום

כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ – למרות שזו לא היתה חובה

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב – כל התכשיטים, לא רק נזמים

וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַידֹוָד – וגם זהב לא מעובד.

ולאחר שנתנו יותר מדי – וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.

מצאנו הבדלים רבים: בכמות, בהתלהבות ובנדיבות.

אבל זה לא הכל.

****

נתינה מכל הלב

על שתי הנתינות, זו לעגל וזו למשכן, אמרו חכמינו[6]:

אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו: נתבעין לעגל – ונותנין; נתבעין למשכן – ונותנין

חכמינו התפלאו כיצד בני ישראל היו מוכנים לתרום גם לעבודה זרה וגם למשכן. ואכן ההסבר עמוק, והוא גם מלמד אותנו על טעמי המצוות.

קודם כל, גם העגל וגם המשכן היו… לשם שמים. הרי התורמים לעגל אמרו במפורש: אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. רק מה, הפסל שתבעו היה איסור חמור…

כעת יקבלו את משאלתם בהיתר, בתור מצווה. דיברה תורה כנגד יצר הרע.

לא פסל – אלא משכן, עם ההבטחה[7] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

המצוה הגדולה של כל העם כנגד הכשלון הגדול ביותר שלו.

וגם ההתלהבות העצומה לתת, עד שהעם חשו נכלאים כשנמנע מהם לתת עוד, גם היא חלק מן התיקון.

מדרכי התשובה שאדם יקח את היכולות שגילה בתוכו בזמן החטא – וישתמש בהן לטובה.

ומדרכי ההשגחה האלוהית שאנו, בני האדם החוטאים, מקבלים הזדמנות לתקן, להפעיל אותם כלים ויכולות שבהם עשינו רע כדי לעשות כעת את הטוב.

ולכן ההקדמה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לֵאמֹר. א-לוהים מבין את הצער שלכם ונותן לכם הזדמנות שניה. מצוה במקום עבירה.

וזה מה שאמרו חכמים: יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות ויקהל לה ד-ט

[2] שם לו, ד-ו

[3] כי תשא לב, א-ד

[4] בראשית (חיי שרה) כד, כב, מז, סרנא בפירושו שם.

[5] ויקהל לה, כב

[6] ירושלמי שקלים א א ומקבילות

[7] שמות (תרומה) כה, ח