עצירה למחשבה על פרשת ויקרא תשפ״א: מה חשב דוד המלך על קרבן מנחה?

קרבן מנחה הוא הזול והצנוע מבין הקרבנות האפשריים של היחיד, אך דווקא הקרבן הזה, שמביא בדרך כלל העני שבעניים, דווקא הוא החשוב מכולם בעיני א-לוהים.

איך זה מסביר משפט תמוה מאד בדברי דוד לשאול המלך, כאשר דוד צריך לשכנע את שאול שלא יראה בו אויב?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

נניח שאדם רוצה להביא קרבן, קרבן עולה, המובחר מכל הקרבנות, מה האפשרויות שעומדות בפניו?

יש שלוש אפשרויות, וכולן מופיעות בפרשתנו[1]

מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם

מִן הַבָּקָר – זה פר, וּמִן הַצֹּאן – מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים.

כמובן, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להביא פר או כבש. אז יש אפשרות זולה ופשוטה יותר.

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַידֹוָד – סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה

קמח. קמח סולת (מובחר) עם שמן ותבלין (לא זול אבל רק קורט) בשם לבונה. וזהו זה.

בעברית שלנו, יש מנעד של אפשרויות. לא יישאר אדם מישראל שלא יוכל להביא קרבן לאלוקים.

וכעת מתבקש לשאול: איזה קרבן עדיף? הרגש הטבעי קובע כי ככל שהקרבן גדול יותר, ועולה יותר כסף, כך מוטב. אבל כבר חכמינו דייקו[2] כי לא הגודל חשוב ולא המחיר, אלא יכולתו של המקריב. ולכן, דווקא קרבנו של העני הוא הרצוי מכל!

לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני

ולכן –

אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.

****

הקרבן המומלץ של דוד המלך

נדלג כאלף שנים קדימה.

הכל ידעו שדוד, הלוחם המהולל וחתנו של המלך שאול, עתיד להיות ממלא מקומו.

שמואל ניבא לשאול קָרַע יְדֹוָד אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ[3]. היה קל לזהות שזה דוד, אשר בנות ישראל שרו לו הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. וגם יונתן בן שאול ידע זאת ואף אמר לו: וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה – וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן.

כן, שאול ידע – אבל לא השלים עם זה. להפך. הוא קינא בדוד, ושפיותו נפגעה, כדברי הרד"ק. היום קוראים לזה "תסביך רדיפה", ואז כינו זאת רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְדֹוָד. כמה פעמים רדף שאול אחרי דוד כדי להרגו, ודוד נאלץ לברוח, להסתתר, ולמצוא תחבולות כדי להרגיע את המלך הכועס.

הנה אחד האירועים האלו[4]: בשעת לילה דוד מתגנב למחנה של שאול, ולוקח מזכרות: החנית האישית של המלך וכד המים הפרטי שלו. למחרת הוא מציג זאת לעיני שאול והעם אשר איתו, ומוכיח שאין לו כוונות רעות נגד שאול. אחרת, הרי היה יכול לפגוע בו. ואז דוד אומר:

לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה

וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ

אִם יְדֹוָד הֱסִיתְךָ בִי – יָרַח מִנְחָה (יריח את ריח הניחוח של קרבן מנחה)

וְאִם בְּנֵי הָאָדָם – אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְדֹוָד

דוד, בפיקחות ובדיפלומטיה, כפי שהיינו מכנים זאת היום, מציע לשאול הסברים, איך זה קרה שהוא חושד בדוד הנאמן כעבד. ומה הן האפשרויות? יתכן שבני אדם מסיתים את שאול נגד דוד, ואם כן הוא מקלל אותם שאלוקים יקלל אותם. אבל יש עוד אפשרות. אולי אלוקים בעצמו מסית את המלך נגד דוד? וגם לזה יש פתרון – להביא קרבן מנחה, לספק לאלוקים ריח ניחוח.

ודוד משאיר את השאלה מדוע באמת שאול רודף אחריו פתוחה, כיון שהתשובה המפורשת – קנאתו ושגעונו של שאול – היא ממש לא מה שצריך לומר כעת למלך, שסוף סוף נרגע ומבטיח:

חָטָאתִי. שׁוּב (חזור), בְּנִי דָוִד, כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד

הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה (עשיתי המון טעויות) הַרְבֵּה מְאֹד

וכך הסיפור על שאול ודוד נגמר, בשלב זה, בכי טוב.

אבל דברי דוד מעוררים שאלה תיאולוגית עצומה.

מה חושב דוד על קרבנות? זו תרופת פלא? אם אלוקים כועס ולכן משלח בדוד את שאול, האם קרבן יסיר את הכעס? נכון, היתה תפיסה כזו, שקרבנות מועילים באופן אוטומטי, מכני, – וזו תפיסה אלילית, כפי שיודע כל מי שמכיר מיתוסים ומיתולוגיות. גישה כזו היתה אפילו אצל בני ישראל בימים ההם, ואנו מוצאים ביקורת על כך בפי הנביאים, כגון ירמיהו. אבל האם דוד שותף לתפיסה כזו?

לפני שנמשיך, אתם מוזמנים לעצור ולחשוב. הנה רמז: מדוע דוד מזכיר קרבן מנחה? האם מי שרוצה למצוא חן בעיני אלוקים לא יעדיף להביא קרבן גדול ומכובד יותר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן?

****

חסד ורחמים

דוד אומר לשאול: אם אלוקים כועס עלי, אוכל לעשות תשובה ואז גם הקרבן הזול ביותר – מנחה – יספיק כדי להשיב את חמתו מעלי. ואם כן, בוודאי לא אלוקים הוא שמסית אותך נגדי.

דוד לא בא לומר שא-לוהים מתפייס בגלל קרבנות. הוא כן אומר שא-לוהים מקבל כל פיוס, אפילו הכי זול – אם זה מהלב. כמו אצל העני. כמו במדרש של חכמינו.

לא אלוקים הסית אותי בך, שאול המלך – אומר לו דוד – כי אלוקים רחמן ורב חסד, ואפילו קרבן מנחה מספיק כדי לפייס אותו, אם החוטא עושה תשובה, אם ליבו שבור ונדכה, כפי שחש דוד עצמו כאשר נרדף על לא עוול בכפו.

וכך יאמר דוד בעצמו במזמור התשובה המפורסם שלו[5].

כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה – לא צריך דווקא קרבן מן הבקר והצאן!

זִבְחֵי אֱ-לֹהִים – רוּחַ נִשְׁבָּרָה. לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה – לֹא תִבְזֶה

הרצון הטוב של הנפש הוא הוא שמבטיח כי סליחתנו ותפילותינו ייענו, ולא הקרבן וגודלו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא פרשת ויקרא א:ב, ב:א

[2] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ה)

[3] שמואל א טו:כח, יח:ז, כג:יז, טז:יד.

[4] שמואל א כ, ובעיקר פסוקים יח-יט, כא.

[5] תהלים נא:יח – יט