עצירה למחשבה על פרשת ויקרא תשפ״ג: נצחונו של בבא בן בוטא

דיני עולה ושלמים הם הזדמנות לעיין בשאלה פתוחה שלא היתה עליה תשובה בתורה שבכתב וגם לא במסורת. והשאלה הזו יצרה את המחלוקת העתיקה ביותר והממושכת ביותר שמתועדת במקורותינו.

איך הובילה המחלוקת לפלורליזם? כיצד מידותיו הטובות של הלל כמעט איפשרו לבית שמאי לקבוע איסור לדורות?

איך הגדול בתלמידי בית שמאי יצא להוכיח ולקבוע הלכה כמו הלל?

ואלו כללים גדולים נלמדים כאן לגבי מחלוקות, הכרעות ואמת?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

מה עושים כאשר יש מחלוקת בין החכמים?

פרשתנו[1] מלמדת כיצד מקריבים עֹלָה ושְׁלָמִים. מתחילים עם סְמִיכָה: בעל הקרבן מניח את ידיו על ראשו של הקרבן, נשען בכל כוחו על הבהמה. ואז. ורק אז, שוחטים אותה ומקריבים את דמה על המזבח.

הנה שאלה שהתעוררה בימי המקדש ואין לה תשובה בפרשה. האם מותר להקריב קרבן יחיד, עולה ושלמים, גם ביום טוב? מי שעלה לרגל לירושלים ובידו עולה ושלמים, האם יחכה לחול המועד או יקריבם כבר בחג?

כאשר יש שאלות חדשות שאין עליהן תשובה במסורת, חכמינו קיבלו את הסמכות ללמוד ולהכריע. וכאן היו שאסרו והיו שהתירו.

נתחיל עם האוסר, כי עליו להביא ראיה.

שלמים אסורים – בגלל חובת הסמיכה. אסור להישען על בעל חיים כי זה נקרא להשתמש בו, וזה אסור ביום טוב, גם לא עבור הקרבתו.

ומה עם איסור שחיטה? ובכן, זה מותר ביום טוב אם השחיטה לצורך אכילה. אמנם חלק מהקרבן קרב על המזבח אבל את השאר אוכלים הכהנים והבעלים.

עולה אסורה – גם בגלל איסור סמיכה וגם בגלל איסור שחיטה. עולה, כשמה, נשרפת כולה על המזבח. אין לבעלים הנאה ישירה, כמו אכילה. השמחה של מי שזכה להקריב קרבן לא נחשבת…

אז יש שני נימוקים נגד העולה ואחד נגד השלמים.

עכשו תור המתיר לנמק. זה מסובך, אז נסתפק בנימוקו המרשים של אבא שאול: שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן.

בעברית שלנו: לא יעלה על הדעת שאדם ממלא שולחנו בכל טוב ואילו בבית המקדש המזבח עומד כמעט ריק כי, בניגוד ליום חול, יש עליו רק קרבנות ציבור.

לפנינו המחלוקת העתיקה ביותר בתולדות התורה שבעל פה. היא נמשכת לאורך כל תקופת הזוגות, ראשי הסנהדרין הידועים לנו בשמם[2]. חמישה ושישה דורות חלפו ללא הכרעה.

המחלוקת ארכה דורות. מה עשו העם בינתים? עקרונית, אין מקום בהלכה לפלורליזם, כי כך התורה כביכול מתפצלת לשתי תורות. אבל בהעדר פסק אחיד ומחייב, היו שנהגו להקריב – והיו שלא.

****

מפלורליזם להכרעה

גם בימי הלל ושמאי נמשכה המחלוקת. הלל התיר, שמאי אסר.

אמנם תלמידיו, בית שמאי, החזיקו בעמדת בינים: שלמים – כן, בלי סמיכה, אבל עולות – לא.

ואז הגיע הלל לעזרה וביקש להקריב קרבן עולה ביום טוב ולסמוך עליו…

לפנינו[3] סיפור דרמטי מן הימים ההם. הלל הוקף בתלמידי שמאי, שאולי באו להקריב ואולי חכו לו.

האם אהבת התורה והקנאות להלכה היתה גוברת על כבודו של החכם ועל האיסור להפעיל אלימות בבית המקדש?

הלל, הידוע כרודף שלום, עצר את העימות לפני שהתחיל.

הוא הציע: בואו וראו שזו בהמה נקבה, כלומר שלמים – שהרי לקרבן עולה כשר רק הזכר…

והם האמינו לו. לא חשדו שהלל משקר למען השלום.

כיון שהאמינו לו, חשבו בית שמאי שזו ההזדמנות לקבוע הלכה כמותן.

ברגע המותח הזה, דווקא אחד מהם, בבא בן בוטא, המפורסם במידותיו הטובות, החליט להתערב.

והוא סבר שההלכה כמו הלל!

נזכור: עד עתה היה פלורליזם מעשי בשאלה זו. כל אחד עשה כהבנתו וכמו המסורת שלו. כעת, כשהאופציה לנהוג כמו הלל בסכנה, בבא בן בוטא מחליט לפעול לטובת האמת.

כן, גם נגד המסורת של רבו שמאי!

הסיפור נמשך: בבא בן בוטא הביא על חשבונו כבשים זכרים משובחים אל בית המקדש. פירסם קריאה: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים – יבוא ויטול וגם יסמוך.

כן, מותר להביא עולות ומותר לסמוך על הקרבן!

היתה נהירה המונית. ואת הזרם הזה לא היה אפשר לעצור.

וכך, בו ביום, נקבעה הלכה כדברי בית הלל ומאז לא ערער אדם בדבר.

כאן מתבקש לשאול: גם אם באותו יום הנהיג בבא בן בוטא מבית שמאי לעשות כמו בית הלל, מדוע שתקו לו? איך החל ממחרת לא התעוררה המחלוקת מחדש?

האם זה בגלל שגדול חכמיהם הודה לבית הלל? או שמא לאחר שנהגו העם כמו בבא בן בוטא אי אפשר היה לעורר מחלוקת?

ועדיין תמוה: האם הלכה נקבעת לפי המנהג העממי או לפי דיון בבית המדרש?

תשובות אין לנו, אבל דברים חשובים למדנו:

כאשר יש מחלוקת אם להתיר ואם לאסור, אז אם אין הכרעה ואין דרך אחרת, יש מקום לפלורליזם בנושא הנתון במחלוקת. יעשה כל אחד כמו רבו ובלבד שיהיה עקבי.

ואם רוצים לאסור את המותר, מי שיודע את האמת חייב לפעול, גם אם הבנתו מנוגדת למסורת הפסיקה של הישיבה שבה גדל ולמד…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא א,ג; ג,א.

[2] משנה חגיגה ב ב – ג.

[3] תוספתא חגיגה (ליברמן) ב י-יא