עצירה למחשבה על פרשת וירא תשפ״ב: נסיון העקידה

זה מפתיע, אבל רק במקום אחד התורה מספרת על נסיון שהוטל על אברהם אבינו. בכל חייו, בכל התמודדויותיו, לא מצאנו את הביטוי הזה.

וזה חשוב מאד להדגיש מן ההתחלה שזה נסיון, כי א-לוהים אינו חפץ בקרבנות אדם!

וזה מזמין את השאלה: מדוע אברהם לא מחה, כפי שעשה למען אנשי סדום ועמורה? השופט כל הארץ יבקש דם נקי? האם אתה א-לוהים רוצה שאהרוג את ילדי? ילד שלא חטא? איך זה יתכן?

אברהם שמע את הדרישה הנוראה, לא שאל שאלות – וציית. אלו תפיסות פילוסופיות נמצאות מאחורי השאלות המתבקשות וגם מאחורי ההכרעה לציית למרות הכל?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אחרי מאה שנה, א-לוהים הבטיח לאברהם בן. שלו ושל שרה.

שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו[1].

כמה קשה היה להאמין בהבטחה כזו – והיא התממשה.

אילו היינו יכולים לשאול את אברהם, יתכן שהיה אומר כי אותו יום בו עשה מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק[2] היה המאושר בחייו.

וכעת – קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק – וְהַעֲלֵהוּ לְעֹלָה[3].

זה היה רק נסיון. אבל אנחנו יודעים זאת, ואברהם לא ידע. ואנו יודעים איך הסיפור נגמר: הוא ציית.

הנסיון הזה נחשב, בצדק, לקשה מכל מה שעבר על אברהם. פיוטים חוברו אודותיו, ואף נכללו בסדרי התפילה שלנו בימים הנוראים. ונסיונו של אברהם חיזק את בני עמנו בתלאות ובגלויות, כאשר נאלצו למסור את עצמם ואת נפשות משפחותיהם להריגה כדי לא להמיר את דתם במסעי הצלב.

****

האפשרות האחרת

בחיל ורעדה, אנו שואלים: האם היה יכול להיות אחרת?

אברהם משכים בבוקר ולוקח את יצחק, עצי העולה, החמור והעבדים. לאחר שלושה ימים אינסופיים, הוא רואה את ההר מרחוק. העבדים נשארים מאחור והוא ויצחק עולים בהר עם המאכלת והעצים.

אברהם שומע את שאלתו של יצחק: היכן השה לעולה? והוא עונה תשובה מתחמקת שעדיין מאפשרת לילד החכם להבין מה צפוי לו.

ויצחק הולך איתו.

וכאן הכל יכול להשתנות. לאחר שהוא כובל את יצחק, אולי כאשר המאכלת מונפת באויר, אברהם עוצר לחשוב:  התגברתי, הגעתי לרגע הזה הקשה מכל, אבל האם באמת יש לי תשובה לשאלות?

האם א-לוהים ירצה שאהרוג ילד חף מפשע?

האם א-לוהים ירצה שאב יהרוג את בנו?

אני מוכן להעלות את בני לעולה, אומר אברהם. אני מוכן להתגבר, למרות שלאחר שאשחט את בני, לא יהיה לי יום מאושר בחיי. כי איך אוכל לחזור אל שרה והילד איננו איתי.

ומה נאמר לכל אלו שאינם בני ברית שאני והיא משתדלים לקרב לעבודת א-לוהים. מה הם יאמרו עלי, זקן שקיבל בן בגיל מאה והרגו.

ומה עם חילול השם הנורא, שיאמרו שא-לוהי אברהם רוצה בקרבנות אדם?

אז שיאמרו עלי שאני משוגע. כי שום דבר, אבל שום דבר, לא חשוב לי כמו לשמוע בקול א-לוהי.

אבל דבר אחד איני יכול לשאת. עם דבר אחד איני יכול להשלים: איך יכול א-לוהים לתבוע ממני לשפוך דם, ומה זה משנה אם זה הילד שלי או ילד אחר?

א-לוהים הסכים איתי כאשר מחיתי על גורלם של תושבי סדום ועמורה. הוא פנה אלי כדי שאייצג את הדעה שאסור, גם לא-לוהים, להעניש חפים מפשע. אז מה אני אמור לחשוב כעת?

ואז אברהם היה נושא ליבו לשמים ואומר:

א-לוהים, איני מסוגל להאמין שזה רצונך, למרות שזה מה שאמרת לי.

ואילו זה מה שהיה באמת קורה, אילו אברהם היה מסרב – לא מתוך שיקול אנוכי אלא לשם שמים, מתוך הכרת האמת – האם זה היה כשלון או, להפך, עמידה בנסיון, אפילו בחירה טובה עוד יותר?

ואולי, אולי אז א-לוהים – לא מלאך ולא שרף – היה מתגלה ואומר לו: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה[4].

כאשר אברהם היה מוכן לשחוט את בנו, המלאך התגלה אליו. אבל, אולי, אילו היה מסרב, בשם האמת והצדק, להעלות את בנו לקרבן – אולי אז היה זוכה שא-לוהים בעצמו יאמר לו שהוא עשה נכון, שהוא יְרֵא אֱ-לֹהִים?

****

בין שתי תובנות יסוד

שלושה ימים נדד אברהם עם יצחק בדרכים עד שהגיע למקום ההקרבה. על מה חשב בדרך? האם לא סביר שהמחשבות שתיארנו קודם עלו במחשבתו שוב ושוב? מדוע הפעם אברהם שתק – ונכנע?

יתכן שאברהם לא מחה כי הפעם הוא היה נוגע בדבר. כאשר אברהם נלחם על זכותם לחיים של תושבי סדום ועמורה, הוא ידע שאין לו "נגיעות". אבל כאן, יתכן שהוא אינו מעז לסמוך על עצמו.

אך יש תשובה עמוקה מזו. ולשם כך נכיר שתי גישות פילוסופיות המבוססות שתיהן על אינטואיציות דתיות ומוסריות עמוקות שנמצאות בתוכנו, שאנו יכולים לזהות על ידי התבוננות פנימית.

הטענות נגד קרבן אדם, שלא יתכן שא-לוהים ידרשנו, מבוססות על גישה פילוסופית בשם "המוסר הטבעי". בעולם היהודי, מייצגיה המפורסמים הם רב סעדיה גאון והרמב"ם, ובימינו – הרב נחום רבינוביץ. למה הדבר דומה? לכללי החשבון הבסיסיים שאין לערער עליהם. כל אחד מאיתנו מבין ללא פקפוק כי שתים ועוד שתים הן ארבע. בדומה לכך, כל אדם מבין מעצמו את הכלל היסודי "לא תרצח". ואנו רשאים ואף חייבים להשתמש בערכים אלו כדי להבין ולפרש את דבר א-לוהים. לפי גישה זו, הנסיון של אברהם היה לסרב לעקידה!

ויש גישה פילוסופית שרואה בציות את המעלה העליונה מכל. על האדם לקבל בהכנעה את הצווי  הא-לוהי. אין להתמרד נגדו גם אם זה מה שמורים לנו השכל והערכים.

"כל מצוות התורה הן… בלתי תלויות בהסכמתך או בהבנתך. רצון הבורא הוא היסוד היחיד והמספיק למשמעתך", כותב הרב יצחק ברויאר[5]. "כשרצון ה' הוא בניגוד למוסר האנושי, אז הכל בטל מפני רצונו ית' " כותב בדורנו הרב שמואל ברזובסקי, האדמור מסלונים.

שתי גישות אלו יונקות מאינטואיציות מוסריות ודתיות עמוקות בנפש האדם. שתיהן מצויות במסורת שלנו – ושתיהן יכולות לשכון בו זמנית באותה נפש, באותו אדם. אברהם אבינו בחר בציות. אבל מה היה קורה אילו בחר בדרך הפילוסופית של המוסר הטבעי? ושמא כל אחד אמור לענות בדרכו שלו?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (פרשת לך לך) יז, יט

[2] בראשית (פרשת וירא) כא, ח

[3] בראשית (פרשת וירא) כב, ב

[4] בראשית (פרשת וירא) כב, יב

[5] ברוייער, נחליאל, עמ' ג'. ברזובסקי, רשימות מדבריו.