עצירה למחשבה על פרשת וישב תשפ״ג: הפסיכולוגיה של ההכחשה

יעקב ראה במו עיניו את הכתונת עם הדם של יוסף. אבל הוא מסרב להתנחם.

התורה משאירה לנו לשער מה חשב ומה הרגיש.

המפרשים לדורותיהם והמדע המודרני, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה, יסייעו לנו במסע אל העבר.

וגם: כלל חינוכי גדול לסיום…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הורים אוהבים את הילדים באותה מידה, הכי שאפשר. זו התיאוריה, אבל לא תמיד זה עובד.

גם אצל המחנך הדגול מכולם, יעקב אבינו[1].

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו – זה הבן של רחל!

הוא מפנק אותו עם כְּתֹנֶת פַּסִּים, בגד לנסיכים. שרווליו מגיעים לקצה היד, סימן לפטור מכל מלאכה.

הוא לא מעלה בדעתו שהוא משחזר במשפחתו שלו את המאבק בינו לבין אחיו…

פעם אחת ורק אחת הוא גוער בו על חלום של חוצפה מגלומנית, אבל עדיין: האם זה רמז לעתיד?

הוא מנסה לחנך אותו: להפסיק לספר לשון הרע וליצור קשר עם בני לאה והשפחות. הוא שולח אותו לדרוש בשלומם במקום המרעה – יוסף, כנאמר כאן, אינו נוטל חלק בעבודות…

ואז היה מה שהיה. האחים כמעט הורגים את יוסף, מוכרים אותו לעבד במצרים, ואת הַכֻּתֹּנֶת השנואה קורעים וטובלים בדם. מביאים לאבא:

זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא – שנאתם עדיין קיימת ולכן האכזריות לאבא.

ויעקב משתכנע:

וַיַּכִּירָהּ – נורא לדמיין. מה עבר על האב ברגע הזה!

וַיֹּאמֶר – וזה נורא לשמוע…

כְּתֹנֶת בְּנִי.

חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ

טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף

לכאורה, זה מה שהוא מאמין.

והוא קורע את בגדיו, לובש שק, ומתאבל ומתאבל ואינו מפסיק.

עכשו בניו מתחרטים על הצער שגרמו לו, עכשו באים לְנַחֲמוֹ. אבל

וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם – שום דבר לא מרגיע את הכאב.

הוא אומר: אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה – אצטרף אליו בארץ המתים.

וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו – והוא חוזר ובוכה.

כמה זמן ימשיך להתאבל? זמן מרובה, עונה הרשב"ם, אבל לא לתמיד.

בהמשך הסיפור יעקב מנהל את המשפחה, מחנך את הבנים, מנהל קשרי מסחר.

כאשר יגיעו הבצורת והרעב הוא מתפקד בחכמה ובאחריות.

לפי הבכור שור, יעקב היה משוכנע שיתאבל בלי להפסיק, אז יתכן שהאבל עדיין עמוק בליבו.

התורה משאירה לנו לשחזר את מחשבותיו ורגשותיו של אבי האומה שלנו[2].

****

סירוב מול המציאות

מטרוניתא (רומאית?) איתגרה את רבי יוסי בן חלפתא. מדוע לא התנחם יעקב?

ענה לה: מתנחמין על המתים ואין מתנחמין על החיים. ורש"י: אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי. גזירה כאן היא חוק טבעי בלשוננו.

יתכן שרבותינו סברו שיעקב זכה לתחושה נבואית ייחודית לו באותה שעה. אך ייתכן שהם התכוונו לתהליך הפסיכולוגי המוכר היום. אחד משלבי האבל הוא הכחשה: לא יכול להיות. אסור שזה יקרה. זו טעות.

אמנם ראה במו עיניו את הַכֻּתֹּנֶת עם הדם. אבל יעקב, כמו כל אבל, נמצא בדיסוננס קוגניטיבי, בשלב ההכחשה. אם הוא יסכים להתנחם, הוא מודה שיוסף, בנה של רחל, מת. כמו אמו.

ויתכן שיעקב מוצא נימוקים להכחשה. אולי החלום של יוסף הוא תירוץ להכחשה. היכן גדולתו?

רבנו אברהם בן הרמב"ם: הַכֻּתֹּנֶת לא היתה ראיה חד משמעית למות יוסף. לכן קיווה יעקב שיוסף חי, אבל אם הוא חי, היכן הוא?

בין כך ובין כך, לכן האבלות הממושכת. אם לא מודים במוות, אין השלמה ואין החלמה.

ויש עוד הסברים, אפשרויות.

יעקב לא התנחם כי אבינו האשים את עצמו. הוא זה ששלח את יוסף למפגש עם חית טרף. לפי זה, הוא דווקא מכיר במות יוסף, אבל מאשים את עצמו.

והנה האפשרות הנוראה מכולן. האם יעקב חושד, אך מסרב להכיר בזה, שאחי יוסף אחראים למותו? יש להם מניע, והם הביאו לאביהם את הַכֻּתֹּנֶת עם הדם.

בלש בימינו היה שואל: איך הגיעה אליהם הַכֻּתֹּנֶת? האם מצאו אותה כך, או שמא ראו אריה מתנפל על אחיהם ואז לא נקפו אצבע אלא חכו שימות?

ובכלל, היכן שאר חלקי הגויה? האם האחים השאירו אותם שם, על האדמה?

לא צריך להיות בלש כדי לשאול. כיון שלא שאל, ובגלל שפחד לשאול, החשד נשאר.

אז איך יקבל תנחומים מהחשודים במותו? האם הם מצטערים רק כלפי חוץ אבל שמחים בליבם?

האם הם נושאים מטען של אשמה?

האם יעקב מביט להם בעינים, לחפש זיק של סוד אפל, או, להפך, אינו מעז להסתכל, שמא יראה משהו שאינו רוצה לדעת?

אם הוא חושד אז זה הנסיון הקשה ביותר שלו אי פעם.

וכאן ראוי להזכיר: יעקב מכיל הכל. הוא ממשיך לאהוב אותם, להשקיע בהם. הם האוצר שלו, המשימה שלו, לגדל את הדור הבא של צאצאי האבות, מי שיהיו עם ישראל…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית (וישב) לז, ג; לב; לג-לה. רשב"ם על לה.

[2] כאן לה, מדרש הגדול; רש"י, בכור שור, רבנו אברהם בן הרמב"ם.