עצירה למחשבה על פרשת חוקת תשפ"א: נְחֻשְׁתָּן
הדגם מוכר. עם ישראל חוטאים, נענשים, מתחרטים, ניצלים בנס[1]. אבל הפעם יש המשך מפתיע. משה רבנו בונה נחש מנחושת כדי לאפשר לעם להינצל מן הנחשים הארסיים. הרעיון החינוכי מנוסח במשנה והפך לאחת מזמירות שבת:
וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים – ואם לאו, היו נימוקים
אבל נחש הנחושת, במשך הדורות, הפך למוקד של עבודה זרה.
מה זה מלמד אותנו על הפסיכולוגיה האנושית שעלולה להוביל לעבודה זרה? ומי היה האיש שהצליח להציל את עם ישראל וכיצד?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ, וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה
וַיְשַׁלַּח יְדֹוָד בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים (הארסיים)
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ, הִתְפַּלֵּל אֶל יְדֹוָד וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ
וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.
וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס
וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי
כאן חשוב לתאר כיצד נלחמו בארס נחשים בימים ההם. בכתבי אוגרית[2] מתוארת הטכניקה: מומחה למגיה היה מדקלם טקסטים ידועים, וכך אמור הארס להישאב החוצה.
ואצלנו? אין צורך בתיווך של בשר ודם והריפוי אינו מגי, כלומר אינו תלוי בטכניקה (הדמיונית) הידועה למעטים. הבטה היא פעולה אישית שידועה רק למסתכל – ולאלוקיו. הכל ברצון ה', בנס, לאחר שהעם חוזרים בתשובה על העבירה.
חכמינו ניסחו זאת בקיצור במשנה[3], ולמעשה הקטע הבא הולחן והפך לאחת מזמירות שבת.
וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים – ואם לאו, היו נימוקים
לא מגיה, רק תשובה. חינוך למופת – אבל רק לאותה שעה. לא רק שנחש הנחושת שרד, אלא אף היה למוקד של עבודה זרה בימי בית ראשון.
איך זה קרה? ומה זה מלמד אותנו על הפסיכולוגיה האנושית שעלולה להוביל לעבודה זרה?
****
חשיבה מגית
מה קרה לנחש הנחושת לאחר פרשתנו? לא ניתנה מצוה לשמור אותו לדורות, בניגוד, למשל, לצנצנת המן ולמטה אהרן. אבל זה מה שקרה. מדוע? ובכן, זה התחיל ודאי כזכר לנס אבל בשלב כלשהו, כדברי הרד"ק[4], "היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו".
הָיוּ חוֹשְׁבִים כותב הרד"ק בערב המאה ה12. בלשוננו היום – זו טעות קוגניטיבית. בשפת הלוגיקאים, זה כֶּשֶׁל לוֹגִי. (בלטינית: post hoc ergo propter hoc בעברית: אחרי – זה בגלל). אם אירוע מסוים קורה לאחר אירוע אחר, הראשון נחשב לסיבתו. במאה ה18 הפילוסוף הסקוטי דיויד יום מפרט יותר אודות התהליך הנפשי שמקשר בין שני אירועים צמודים בזמן, תהליך שיוצר תיאוריות של סיבה ותוצאה שמהן צומח המדע. ושוב, מאות שנים מאוחר יותר, מגלי הביהביוריזם, במאה העשרים, הוכיחו בניסויים כיצד אפילו כלבים יוצרים קישורים כאלו.
למה זה כֶּשֶׁל לוֹגִי? כי לא תמיד הקישור סיבה-תוצאה מוצדק. מסיפור נחש הנחושת, לאחר דורות, היה מקום לטעות ולשער כי הריפוי – התוצאה – נובע מאירוע קודם, כלומר פניה לפסל. מכאן לתיאוריה כי לצלם הנחש יש כוח. ואם הוא מועיל נגד הכשת נחש, מי יודע מה עוד הוא יכול לעשות.
תהליך דומה מתועד לנו בימי השופט גדעון[5]. לאחר שהוא מוביל את העם לנצחון גדול על הכובש המדייני, מבקשים ממנו להפוך למלך, מלוכה שתעבור בירושה. גדעון מסרב:
לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם – יְדֹוָד יִמְשֹׁל בָּכֶם
וגדעון אוסף מהם את זהב השלל – נִזְמֵי הַזָּהָב אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם – ומכין מהם סמל לנס. וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה. אולם בעוד גדעון חושב שבכך יצר סמל שיזכיר לעם שרק ה' הוא מלך ישראל, התוצאה הפוכה: וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו. האפוד הופך לעבודה זרה.
ומאות שנים לפני דיויד יום, הרמב"ם[6] מעלה את ההשערה שכך הפכו כוכבי השמים לאובייקטים של עבודה זרה. בעידן שבו לא היו טלסקופים נראו הכוכבים כמשרתי עליון ובעלי תודעה. ואז העלה מישהו את הרעיון שאלוקים בעצמו מצוה לעבוד אותם ולהקטיר להם ולהתפלל אליהם, ובהמשך הם כבר נחשבו לבעלי יכולת לבצע נסים בעצמם. ולך תוכיח שזה לא נכון…
התהליך הזה, מלמדים רבותינו, ההיסטוריה והמחקר, הוא יותר מטעות חד פעמית. זה טבע האדם.
אז איך זה שנחש הנחושת לא שרד עד היום ואינו מהווה מוקד לעליה לרגל? על כך עלינו להכיר תודה למלך חזקיהו[7].
****
מנפץ הפסלים
חִזְקִיָּה עשה את הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְדֹוָד. חיסל את הַבָּמוֹת, אֶת הַמַּצֵּבֹת ואֶת הָאֲשֵׁרָה. ובסוף – וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה. מדוע? כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ.
סביר שכל בני העם סברו שחזקיהו חוטא, שהרי הוא שובר מזכרת היסטורית רבת ערך שגם מחוללת נסים! רק חז"ל[8] ידעו לומר שצדק.
וְכִתַּת נאמר בפסוק. חזקיה מנפץ את הנחש לרסיסים דקים, כפי שעשה משה[9] לעגל, והוא גם קורא לו בשם גנאי. נְחֻשְׁתָּן, לשון ערווה וחרפה[10]. גם זה בהתאם לדברי חז"ל[11] לכנות שם גנאי לע"ז.
מה למדנו? נסכם:
הטבע האנושי הופך סמל חד פעמי לסמל קבוע וסמל קבוע לאובייקט של עבודה זרה. גם מה שהיה קדוש בעבר עלול להפוך לצלם בהיכל. והפתרון? לנפץ בלי לפחד.
אמנם יחיד היה חזקיהו שהיה מסוגל לקחת סמל עתיק יומין ולנפץ אותו כדי להפסיק עבודה זרה. אבל אנו לפחות יכולים לקרוא את הסיפור ולהסיק מסקנות…
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] במדבר (פרשת חקת) פרק כא פסוק ד – ט
[2] Anchor Bible, Numbers 21-36, p. 88 .
[3] משנה ראש השנה ג ח
[4] שמות טז, לג ובמדבר יז כה, מלכים ב יח ד, רד"ק ומקרא לישראל עמ' 599 שם.
[5] שופטים ח כב – כז
[6] משנה תורה, ע"ז, א א.
[7] מלכים ב פרק יח פסוק א – ה
[8] משנה פסחים ד ט.
[9] דברים ט כא.
[10] יחזקאל טז לו.
[11] תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ו ד