עצירה למחשבה על פרשת כי תבוא תש״פ: הַטֶּנֶא והצדק החברתי
שלום וברכה
לפנינו הזדמנות נדירה להציץ אלפיים שנה אחורה, אל המקדש בשעת הבאת הביכורים. ושם אנו מגלים בעיה חמורה של אי שויון. מדוע העשירים רשאים להביא את הביכורים שלהם בכלי כסף וזהב בעוד העניים נאלצים להכין סלים מענפי ערבה שהם מלקטים מן ההפקר?
חכמים לא הכירו את הסוציאליזם ואת התיאוריות האוטופיות בנות זמננו, אבל הם בהחלט חשו בצערם של העניים, והכינו עבורם תקנה מיוחדת.
קראו ותראו
שבת שלום
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
רוצים להציץ אל העבר? לראות איך מתקיימת במקדש מצות ביכורים? יש לנו תיאור חי!
פילון, הפילוסוף הראשון בתולדותינו, נולד כחמשים שנה לפני חורבן הבית השני, וחי בקהילה היהודית הגדולה והחשובה אשר באלכסנדריה שבמצרים. הוא חיבר ספרים רבים, שחלקם שרדו[1]. מתוכם אנו לומדים שזכה לקיים עליה לרגל[2], וראה במו עיניו את המקדש ואת עבודת הקרבנות.
וכך הוא כותב על הביכורים:
טכס חגיגי, שמכנים אותו "טנא" על שם המתרחש בו. אין בו קרבן, אבל כל אחד מבעלי השדות והאחוזות ממלא מכל מיני פירות כלים המכונים "טנאים", ומביא אותם בלב שמח אל בית המקדש[3].
החגיגה נקראת "טנא". אבל מדוע? הלא המצוה היא נתינת הפירות החדשים והטנא הוא רק המיכל?
הישארו עמנו.
* * *
בין עניים לעשירים
הטנא נזכר גם בתורה.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה
וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא[4]
חכמינו דייקו:
ושמת בטנא. מלמד שטעונין כלי. ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאן בכלי אחד יצא[5]
ממה עשוי הכלי? המילה טֶנֶא מגיעה מן המצרית העתיקה[6]. פירושה המקורי: סל לפירות או לתבואה. בעברית של חז"ל (ולא כמו שלנו היום), טֶנֶא זה כל מיכל, אפילו מעופרת[7]. ולכן –
העשירים מביאין בכוריהן בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה[8]
("קלתות" – מילה יוונית שפירושה מיכל ממתכת).
העשירים יכלו להרשות לעצמם להביא את פירותיהם בהידור, בכלי זהב או, לכל הפחות, בכלי כסף. העניים היו נאלצים להכין את הטנא במו ידיהם, מענפי ערבה שאפשר ללקט בחינם.
אפילו ממרחק של דורות אנו יכולים לחוש בדמיוננו את התיסכול ואת עוגמת הנפש של העניים. העשירים מניפים בגאווה את הביכורים שלהם בכלי נאה ויקר, מזהב או מכסף, ואחר כך הם מגישים את הביכורים באותו מיכל יקר אל הכהן, שמניף אותו לפני המזבח. ואילו הם, העניים, נאלצים להסתפק בכלי הפשוט ביותר, שעשוי מן החומר הדל ביותר, ענפי ערבה שהם הפקר.
* * *
תקנתם של העניים
מי שרגיש לסבלו של העני ישמח לגלות שחכמים הגנו עליו מבושה ועוגמת נפש.
מתברר שלא רק בבית המקדש השתמשו בסלים ובקלתות, אלא גם בניחום אבלים.
בראשונה היו מוליכין (מזון) בבית האבל. עשירים – בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים – בסלי נצרים של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים.
התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודן של עניים[9]
חכמים הכריחו את העשירים להשתמש בבית האבל בכלים פשוטים רק כדי לא להפלות בין עניים לעשירים. אבל הם לא הרחיבו את התקנה המתחשבת הזו גם למקדש. מדוע?
ראשית, יש כאן מסר. בעיני אלוקים, אין הבדל בין עני לעשיר. לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְדֹוָד[10] אומר הנביא חגי. כֹּה אָמַר יְדֹוָד אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ[11] אומר הנביא ירמיהו. לאלוקים לא משנה אם אתה עני ומביא סל נצרים או עשיר ומביא כלי זהב. אלוקים אוהב את כולנו.
ועדיין, האם המסר התיאורטי הזה יספיק כדי לשנות את תחושת האי שויון? איך באמת חש העני עם סל מענפי ערבה אל מול המראה המתסכל של העשיר עם קלת מזהב?
לכן חכמים תיקנו תקנה נוספת לטובת העניים.
לאחר הבאת הביכורים, העשיר לוקח את הקלת שלו בחזרה. העני משאיר את הסל שלו עם הביכורים אצל הכהן.
הסלים והבכורים ניתנין לכהנים בשביל לרבות מתנה לכהנים
רגע. האם זה לטובת העני או שזה נגדו? בעולם שבו אין עדיין ייצור במכונות, סל הנצרים, שאותו העני ארג במו ידיו, הוא יקר עבורו לא פחות מאשר הקלת לעשיר, ואולי יותר. לעשיר יש הרבה קלתות. העני משקיע יום עבודה עבור סל הנצרים! אז מדוע העני משאיר את הטנא שלו בידי הכהן וחוזר הביתה בידים ריקות?
התשובה: הידים אולי ריקות, אבל הלב מלא!
מסתבר שאילו היינו שואלים את העניים בני הזמן ההוא, היינו מגלים שהם דווקא שמחים וגאים בנתינה שלהם, המלאה והמושלמת, פירות וסל גם יחד. שלא כמו העני, שנתן את הכל, העשיר ייאלץ לשאת את הקלת שלו, יוקרתית אבל ריקה, כל הדרך הביתה.
עדיין יש אי שויון, אבל הפעם הוא לטובתו של העני.
ואולי בגלל זה נהגו לכנות את יום הביכורים בשם "יום הטנא"?
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] כתבי פילון האלכסנדרוני, מוסד ביאליק, 5 כרכים.
[2] על ההשגחה, ב, 107.
[3] על החוקים, 215, מהדורת דניאל נטף, ג עמ' 66 ואילך.
[4] דברים פרשת כי תבוא כו:ב – ד
[5] מדרש הגדול דברים פרשת כי תבוא כו:ב
[6] דברים, מקרא לישראל, טיגאי, עמ' 636.
[7] תוספתא סוטה טו א (ליברמן).
[8] מדרש תנאים לדברים (הופמן) כי תבוא כו:ד
[9] בבלי מועד קטן כז:א
[10] חגי ב:ח
[11] ירמיהו ט:כב