עצירה למחשבה על פרשת כי תצא תשפ"א: שֵׁם עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת – הטעמים של מצוות ייבום

המצוה הזו נראית מוזרה מאד בעיני האדם המודרני. כאשר יש משפחה גדולה, ואחד האחים נפטר בלי ילדים, האלמנה אינה יכולה להתחתן עם מי שתרצה אלא תינשא לאחד האחים האחרים, מה שנקרא "ייבום".

זה צעד חריג מאד, מפני שלקיחת אשת אח בידי אח אחר היא איסור חמור המופיע בפרשת עריות בספר "ויקרא".

אולם למעשה זה נוהג עתיק יומין שהיה מקובל עוד לפני מתן תורה, וכובד גם בידי אבות אבותינו, כמו יהודה בן יעקב.

ולמצוה הזו יש טעמים חשובים מאד, גם בפסיכולוגיה האנושית וגם מבחינה סוציאלית, עבור האלמנה…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הנה סיפור עצוב מאד.

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם – אחד האחים מת!

וּבֵן אֵין לוֹ – והוא מת בלי צאצאים

עבור טרגדיה כזו נקבעת בתורה הלכה מיוחדת ומפורסמת. ייבום.

לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר – האלמנה לא תינשא מחוץ למשפחה.

יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ – אחד האחים יקחנה לאשה, מה שנקרא ייבום.

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת – וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל[1] – והבן הראשון שיהיה להם יייקרא על שם האח שהלך לעולמו. זכר למת.

חשוב לשים לב: בדרך כלל אסור לאח לקחת את גיסתו!

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ[2]

האיסור הזה מופיע בפרשת איסורי העריות של ספר ויקרא. לא רק שזה אסור, אלא שהעונש הוא שלא יהיו להם ילדים כלל. עֲרִירִים יִהְיוּ. אבל כאן זה אחרת. כאן האיסור הופך למצוה. לא רק שלא יהיו ערירים, אלא שיהיו להם ילדים, והילד הראשון נועד להנציח את זכר המת.

****

הייבום לפני מתן תורה

ייבום, מתברר לנו, אינו המצאה של התורה. צורה מסויימת של ייבום נהגה גם בתרבויות הקרובות. ואנו לומדים על כך מן התורה עצמה, המספרת לנו על מעשה יהודה ותמר. הסיפור ארוך מאד, ותופס 30 פסוקים. וזה עיקרו: ליהודה בן יעקב שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן וגם שֵׁלָה הקטן. ער מת והאב יהודה מטיל על אונן לייבם את אשת אחיו.

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ

אבל אונן מתחמק.

וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע

ולכן הוא נענש במיתה בידי שמים. יהודה אינו יודע את פשר הדברים וסבור שתמר אחראית למות שניהם ומונע ממנה ייבום בידי שֵׁלָה וכך מתגלגל הסיפור עד שתמר מצליחה להפוך את יהודה למי שמייבם אותה. שאר הסיפור המרתק ראוי לעיון בפני עצמו…

מה הפריע לאונן? יתכן שלא רצה שהבן הראשון שלו מתמר ייקרא "בן עֵר" במקום לשאת את שמו שלו. אך סביר יותר שידע כי רוב הירושה של אבי המשפחה לא תיפול בחלקו אלא תעבור אל בנו. אונן לא רצה להפסיד את הרכוש הזה…

בין כך ובין כך, לפנינו אם כן נוהג עתיק שהיה מקובל בחברה שממנה באה תמר, שמוצאה מאחד מן השבטים שהתגוררו בארץ כנען. וגם יהודה מכיר בנוהג הזה ומנסה ליישם אותו דרך בנו אונן.

בימים ההם יכול היה הייבום להתבצע לא רק בידי האח אלא גם בידי האב, ואנו יודעים זאת כי זה מה שאירגנה תמר בהמשך הסיפור. זה אומר שייבום עם אבי המת היה מקובל בתרבות שממנה באה, וגם בעיני יהודה זה היה בסדר. יותר מכך, תמר זוכה ללדת ליהודה תאומים, שמזרעם יגיע דוד המלך. קשה שלא להניח שהיא נחשבת לצדיקה וכך ראו אותה חז"ל.

נחזור למסקנה שנוגעת אלינו. לפי הייבום שהכירו תמר ויהודה, הילד החדש של היבמה יישא את שם האיש שמת בלי ילדים ובתמורה יקבל את הירושה. לנו נותר לברר: למה זה כל כך חשוב?

****

געגועים לילד

ההסבר חוזר ומופיע אצלנו. הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת – וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל[3]. זה האופן שבו יוצרים שימור מלאכותי לשמו של האיש שלא זכה להיות אב.

כל אדם רוצה בנים באופן טבעי. אנו עדים לכך[4] בפסוקים שנכתבים בדורות הבאים.

הִנֵּה נַחֲלַת יְדֹוָד בָּנִים…

כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ (מחזיק חיצים) מֵהֶם

כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר

בנים מסייעים לאב, בין בשמירה על זכויותיו ואפילו במלחמה, ובין בשמירת הנחלה המשפחתית וטיפול בהורים לעת זקנתם. וזה דבר ברור גם אם לא היינו מוצאים לכך עדות בפסוקים.

אדרבה, מי שאינו מסוגל להוליד זקוק לנחמה מיוחדת.

כֹה אָמַר יְדֹוָד לַסָּרִיסִים

אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי – בשכר המצוות שלהם

וְנָתַתִּי לָהֶם יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת

אותו אח מת בלי ילדים, כמו סריס. נוהג הייבום מאפשר לו למות בשלווה, ביודעו כי לאחר מותו יקבל מה שלא השיג בחייו. הוא יודע ששמו יישמר, שעדיין יהיה ילד שימשיך אותו ויישא את שמו.

וזה בוודאי טוב גם לשאר המשפחה, ובמיוחד, סביר, לאב האבל.

זה עדיין לא הכל. נחשוב לרגע: מה היה קורה בימים ההם לאלמנה? אם יש לה בנים מבעלה, היא נשארת במשפחה המורחבת, בשבט, בזכותם. והם עצמם יטפלו בה כשיגדלו. אבל אם אין לה ילדים, היא עלולה להיות מושלכת החוצה ואין לה לאן לחזור.

נוהג הייבום, כפי שנקבע בתורה, מאפשר לה להיקלט מחדש במשפחת בעלה לשעבר. בניגוד לתמר, שנשלחה לבית אביה שיפרנס אותה עד לייבום עם הבן האחרון של חמיה יהודה, שֵׁלָה, ליבמה לפי דיני התורה יש בית ומה לאכול. וגם יהיו לה עוד ילדים.

הרמב"ם[5] ראה בתורה מפעל חינוכי שיוצר חברה של צדק וחסד. הוא כותב כי רוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. האלמנה זקוקה לפתרון סוציאלי-כלכלי לאלמנה והמשפחה האבלה זקוקה למזור פסיכולוגי. מצוות ייבום משיגה את שתי המטרות גם יחד: מעניקה לאלמנה בית ומוודאת עבור המת כי לֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] (דברים (פרשת כי תצא) כה, ה) – ו)

[2] (ויקרא (פרשת קדושים) כ, כא)

[3] (דברים (פרשת כי תצא) כה, ה) – ו)

[4] (תהלים קכז, ג) – ה), (ישעיהו נו, ד) – ה)

[5] רמב"ם הלכות תמורה פרק ד הלכה יג, מורה נבוכים ג כז.