עצירה למחשבה על פרשת כי תצא תש״פ: תִבְנֶה מַעֲקֶה – והקורונה
שלום וברכה
יש מצוה לבנות מעקה על הגג. הטעם כתוב במפורש: פן ייפול הנופל. אבל – מדוע צריך את המצוה הזו? האם איננו יודעים להיזהר גם בלי שהתורה תלמד אותנו?
התשובה מגובה על ידי תחום מחקר חדש: הכלכלה ההתנהגותית.
ואיך זה קשור לקורונה?
שבת שלום
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
המצוה הבאה בפרשתנו נראית מיותרת לגמרי. כל אחד מבין את זה מעצמו.
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ
וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (לא תשאיר מלכודת מסוכנת בבית)
כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ[1] (כי אחרת אפשר ליפול ולהיפגע)
גם אם לא היתה מצוה כזו בתורה, האם לא היינו היינו מבינים מעצמנו שצריך לבנות מעקה כדי למנוע תאונות? האם התורה באה ללמד אותנו כללי זהירות?
לדעת הרמב"ם, זה בדיוק העניין. המעקה הוא רק דוגמא לכל הסיכונים שצריך למנוע מראש.
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות
וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות –
מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו
ולהזהר בדבר יפה יפה
ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה –
ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים[2].
לפי החזון איש, לומדים ממצות מעקה לא רק שצריך למנוע תאונות, אלא שיש להתגונן גם מסיכונים נדירים.
ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות, שאין היזקו מצוי כל כך, שהעומד על הגג זכור בטבעו להיזהר[3].
רוב בני האדם יודעים להיזהר. ועדיין, בעל הגג צריך להשקיע ולבנות מעקה, למרות שהסיכון לא סביר ולמרות שההגנה מיועדת עבור אחרים ולא רק עבור עצמו. עלינו להגן גם על חיי הזולת, וגם מפני סכנות רחוקות.
ובחזרה לשאלה הפותחת: למה צריך לכך מצוה מיוחדת?
התשובה המקוממת היא: מפני שאנו, אהה, פחות טובים ופחות אחראים ממה שצריך להיות.
* * *
לחשוב על האחר
אם ילדה בת שש חומת שיער תזדקק לאלפי דולרים לניתוח שיאריך את חייה, יוצף הדואר במעטפות עם כסף להצלתה. אבל אם ידווח שללא הטלת מס קניה יידרדר מערך בתי החולים של מסצ'וסטס ויגרום לעליה מזערית במקרי המוות הניתנים למניעה – לא רבים יזילו דמעה או ישלחו יד לארנקם.
זו דוגמא – דמיונית – של תומס שלינג, כלכלן, אנו מכירים דוגמאות כאלו מכל מהלך חיינו. הכלכלה ההתנהגותית שואלת: מדוע הדוגמא של הילדה מפעימה וזוכה לתרומות – בעוד מס קניה רק ירגיז אותנו? התשובה: יש הבדל בין מספרים לבין בני אדם. אכפת לנו כאשר לפנינו "חיים מזוהים" – מישהו מוכר או אפילו מישהו אמיתי שאנו קוראים עליו וכביכול הוא עומד לפנינו. קשה לנו להיות אכפתיים מול "חיים סטטיסטיים", כלומר נתונים מספריים. אנו מתעלמים מכך שמאחורי כל מספר נמצא אדם[4].
לכן התורה קבעה את מצוות מעקה, כדי שנלמד ממנה להתייחס גם ל"חיים סטטיסטיים" – ולהגן עליהם.
בניגוד לרוב בני הכלכלה המודרנית, חכמינו היו רגישים מאד לצרכים וסיכונים. הנה דוגמא:
האמורא רב הונא היה מסייר בעירו בימות החורף, ואם היה מאתר חורבה, העלולה להתמוטט ולפגוע, היה מטיל על בעליה לתקן אותה, או שתיקן אותה על חשבונו שלו[5].
זו דוגמא עילאית, שתלמיד חכם בעל אמצעים יכול לבצע. אבל יש כאן מסקנה אישית. עלינו לעשות כמעשה רב הונא לפחות בתחום של החיים הפרטיים שלנו ושל משפחתנו. הרב מלמד כותב:
אסור להניח בבית מכשיר חשמלי מקולקל, שעלול לסכן את חייו של המשתמש בו. ואם התרשל והשאיר מכשיר מקולקל או סולם רעוע לשימוש בני ביתו, אפילו אם לא ארע דבר, עבר על האיסור של “וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ[6],”
האיסור הוא לא רק אם קרה משהו, אלא אם היה יכול לקרות!
* * *
סיכונים הכרחיים בעולם מסוכן
יש גם צד שני.
לא תמיד אפשר להימנע מכל סיכון.
למשל, מותר לאדם להסתכן לשם פרנסה. פועלים בימי חז"ל מצאו את עצמם במצבים כאלו לעתים קרובות. למשל בקטיף של פירות בעצים גבוהים. על כך אמרו חכמינו:
מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?[7]
וכן כותב החזון איש בניתוחו למצות מעקה:
מותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו
כי כשאין ברירה, אז מסתכנים.
התורה שבכתב והתורה שבעל פה מציגות שני כללים סותרים, ושניהם חיוניים כדי לשרוד בעולם. מצד אחד, עושים כל מה שניתן כדי למזער סיכונים. מצד שני, לפעמים אין ברירה אלא להסתכן.
העיון השבועי שלנו הוא מאד אקטואלי. הלקח תפור ממש לזמננו, לימי מגפת הקורונה. אי אפשר להישאר כל הזמן בבית. חייבים לצאת, אם למטרת פרנסה ואם למטרות אחרות. אבל כאשר יוצאים, צריך לעשות זאת בזהירות המתחייבת: מסכה, ריחוק חברתי, להימנע ממרחבים סגורים ככל שזה ניתן (ולרחוץ ידים לפי כל הכללים). זה המעקה של הקורונה.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] דברים פרשת כי תצא כב:ח
[2] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא:ד
[3] חזו"א יו"ד רי"ד בסופו.
[4] ככה לא מתנהגים, ריצ'רד תיילר, מטר 2015, עמ' 24 והלאה.
[5] בבלי תענית כ ב.
[6] פניני הלכה, ליקוטים ב, פרק ט, ב.
[7] בבלי בבא מציעא קיב:א