עצירה למחשבה על פרשת לך לך תשפ״ג: מדוע אברהם שנא מתנות?

אברהם ניצח את כדרלעומר ושותפיו וזכה בשלל רב. מלך סדום הפיקח מעמיד פנים שהוא נותן לאברהם במתנה את השלל שממילא שלו. ואברהם ממהר להסתייג:

וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם

וחכמינו אמרו: שונא מתנות יחיה.

מה כל כך הפריע לאברהם?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כדי לשחרר את אחיינו האהוב, לוט, אברהם נלחם נגד ארבעה מלכים, כדרלעומר ושותפיו, שזה עתה ניצחו את סדום ושכנותיה ולקחו עבדים, כולל לוט.

והוא מנצח.

ואז מגיע מלך סדום ואומר בפיקחות[1]:

תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ – שמור לך את השלל, כולל הרכוש שלי מסדום. רק תחזיר לי את התושבים. זאת למרות שלפי החוקים דאז, השלל והעבדים הם של המנצח, כלומר אברהם.

התגובה של אברהם מפורסמת מאד:

הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְדֹוָד אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ – אני נשבע!

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ – כלום לא אקח!

וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם – לא אתן מקום לטענה שהתעשרתי על חשבונך.

(ואברהם מוסיף כי שותפיו לקרב, עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, יִקְחוּ חֶלְקָם בשלל, כי ההסתייגות שלו לא אמורה להפסיד להם).

וכאן מתבקש לשאול: אם הכל שלו, מדוע שאברהם יוותר[2]?

****

המניעים הנסתרים של אברהם

נתחיל עם רש"י.

ולא תאמר אני העשרתי את אברם – שהקב"ה הבטיחני לעשרני, (שנאמר לעיל, יב ב) ואברכך

ראשית, רש"י סבור שסירובו של אברהם צריך הצדקה וביאור.

שנית, הפתרון בעבר, בהבטחה ששלחה את אברהם לדרך:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.

ואולם משתמע כי רש"י סבור שאברהם הבין כי וַאֲבָרֶכְךָ זו גם ברכה לעושר, ועוד, שאם יקח לעצמו את שלל המלחמה, זה נגד ההבטחה, ואולי זה אסור.

והדברים תמוהים. שהרי אין סתירה בין השתדלות לבין ברכת שמים, כנאמר: וְזָכַרְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל. ההשתדלות היא שלנו ואילו הכוח להצליח הוא משמים.

אפשר לפרש את רש"י באופן פסיכולוגי, כמו חזקוני: מוטב שלא אקח מכל אשר לך, וכשאעשיר – אתלה העושר במי שהעושר והכבוד שלו.

אברהם אינו רוצה לחוש מחוייב למלך סדום מפני שקל יותר לייחס את הכל לא-לוהים כאשר לא נוצר קשר אחר לבשר ודם.

והנה כיוון אחר.

התרגום העתיק מוסיף מילה אחת:

וְלָא תֶהֱוֵי מִתְרַבְרַב – לא תתפאר שהתעשרתי על חשבונך.

ואברבנאל מפרש: אינו כבודי שתאמר שנתעשרתי משלך.

ואולי זוהי כוונת רש"י, שאמנם מצטט את הברכה אבל כוונתו לסוף הפסוק: לא וַאֲבָרֶכְךָ אלא וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. אם מלך סדום ישמיץ את אברהם, היכן שמו הגדול ואיך יהיה אברהם לברכה?

ואכן, לאברהם היה ממה לחשוש…

נחזור לעבר ונמצא את התשובה.

****

זכרונות ממצרים

מוקדם יותר בפרשה[3], עקב הרעב, אברהם יורד מצרימה. איך ימנע מהמצרים להרוג אותו ולקחת בכוח את אשתו?

פתרון מבריק: הם יעמידו פנים כאלו שרה אחותו. בלשון חכמינו: אין אדם אוכל איסור אם זמין לו היתר. בימים ההם האח, בהעדר אב, ממונה על בחירת חתן לאחותו, והמוהר שלו. ולכן:

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ

רש"י אפילו מוסיף: ויתנו לי מתנות.

ביאור: אמרי להם שאני אוהב כסף, ואז הם ינסו לשחד אותי – לא שאסכים – ועד שהם יתחרו ביניהם, הבצורת תיגמר – ונברח.

אברהם לא העלה בדעתו שפרעה עצמו יתערב, יקח את שרה בכוח, וישלם לאברהם כיד המלך…

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים

קל לדמיין את המצוקה. אברהם הפיל את אשתו ואת עצמו למלכודת.

ואז נס: פרעה נענש, מחזיר את שרה ומגרש אותם. אברהם עוזב את מצרים והוא – כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

נדמיין שוב: מה אומרים כעת כולם? אברהם אוהב כסף, מכר את אשתו לפרעה. וכך הוא התעשר…

לכן, לנוכח דברי מלך סדום, אברהם ממהר להצהיר:

וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם – יראו כולם וידעו: אני לא אוהב כסף! אני שונא מתנות!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *           

[1] בראשית (לך לך) יד, כא – כד;

[2] מדרש הגדול; תרגום ירושלמי ויונתן; רש"י; פרק יב ב; דברים (עקב) ח, יח חזקוני; מושב זקנים.

[3] בראשית לך לך יג ב; יב, יג ורש"י, טז,