עצירה למחשבה על פרשת מטות תשפ״ב: זה לא כתוב בתורה

אדם יכול לחייב את עצמו בנדר או בשבועה, אך האם יש דרך להיחלץ מן ההתחייבות? ובכן, כן. אבל איפה זה כתוב?

ומה זה אומר לגבי כוחם וסמכותם של חכמים?

צפו להפתעות.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

לא כל דבר כתוב בתורה.

בפרשתנו[1] אנו לומדים על החידוש הגדול שנקרא "נדר".

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה – אפשר להתחייב בלשון נדר ואפשר בלשון שבועה

לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ – נדר זה להתחייב לקרבן או לאסור משהו על עצמו (או על אחרים)

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – לא יעשה את דברו חולין, כלומר לא יחזור בו.

כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה – יעשה לפי מה שאמר.

אבל אם אדם אינו מסוגל לקיים את הנדר, מה אז?

ובכן, יש עצה. ילך אצל חכם ויתיר לו.

והיכן זה כתוב בתורה?

ובכן, זה לא[2].

התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מי שיסמוכו – אבל חכם מתיר לפי חכמתו

ההיתר על ידי תלמיד חכם הוא כביכול "פורח באויר", כלומר ללא בסיס בתורה שבכתב. זה לא אומר שההיתר לא עובד. ודאי שכן. אבל אם נחפש בתורה לא נמצאנו.

אז מהיכן הוא? ובכן, אפשר שזו מסורת שבעל פה ואפשר שזו סברה בידי חכמים, כי דבר שנלמד מסברה נכון גם אם אין לו פסוק[3].

****

קריאה ודרשנות

למרות המשנה, חכמים ניסו[4] למצוא בתורה רמז לכך שהתרת נדרים מועילה. כמה מגדולי חכמינו עסקו בכך[5]: רבי אליעזר הגדול, רבי יהושע, חנניה בן אחי רבי יהושע ועוד.

הנה דוגמא.

רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו

שנאמר (בתהלים): אשר נשבעתי באפי (בכעסי) – באפי נשבעתי וחזרתי

ביאור: כפי שלמדנו בפרשת מרגלים, א-לוהים כועס על העם ושולח אותם למות במדבר ורק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ ישראל.

וְאוּלָם חַי אָנִי – א-לוהים אפילו נוקט לשון שבועה.

כִּי כָל הָאֲנָשִׁים … אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ

ולפי הפסוק בתהלים, א-לוהים כעס ואז נשבע[6].

כמובן, א-לוהים אינו באמת כועס ובוודאי שאינו נשבע. אבל התיאורים הספרותיים מלמדים אותנו על הנוהג הרווח. אדם כועס, נשבע – ומתחרט.

מכאן שחרטה מועילה. וזוהי ההוכחה של רבי יהושע.

האמורא רבא מערער: את כל ההוכחות אפשר לפרוך. שוב, נסתפק בדוגמא שלנו.

באפי נשבעתי – אבל אין מזה חזרה.

התנאים לא הצליחו, אבל דווקא אחד האמוראים, שמואל הבבלי, מוצא רמז בפרשתנו.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר – לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ

מדוע משה פונה אל ראשי המטות? בכל מקום אחר נאמר שהוא מדבר עִם הָעָם.

לכן מדייק שמואל:

הוא אינו מוחל – לעצמו

אבל אחרים מוחלין לו – אחרים, כלומר כמו ראשי המטות, זקנים וחכמים.

מכאן שחכם עוקר את הנדר.

****

כוחם של חכמים

מכאן למדנו על התפקיד העצום המוטל על חכמים, שהם זמינים לייעץ למי שצריך וגם יכולים לשחרר אדם מטעות שעשה, כגון נדר שנדר מתוך סערת רגשות.

גם למדנו שאדם צריך להיזהר לא לקבל החלטות מתוך רגש סוער אלא לחכות, להרגע ואז להחליט.

וגם למדנו על כללי התורה שבעל פה. ויש כאן חמש (!) מסקנות גם יחד.

ראשית, יש מסורת בעל פה, שעומדת בפני עצמה והיא חלק מן התורה גם אם אין לה זכר בתורה שבכתב.

שנית, חכמים מנסים למצוא למסורת רמזים בתורה. זה לא אסור. זו מצוה.

שלישית, חכמים עלולים לטעות. חכם עשוי לעמול על הרמז ובסוף יבוא חכם אחר ויראה שהלימוד אינו תקף.

רביעית, גם חכם מאוחר יכול להעיר על דברי קודמו – בדרך ארץ, אבל בוודאות – ויתברר שהראשון טעה. זה נדיר מאד אבל קורה.

חמישית – גם בדור מאוחר אפשר לגלות רעיון, או הוכחה, שנעלמו מן החכמים הראשונים!

בלשונו של האמורא רבא בסוגייתנו, לעתים פלפל חריף אחד מועיל יותר ממיכל מלא בדלעות.

איך מגיעים לדרגה כזו? ובכן, לומדים. לומדים וחושבים ולא פוחדים לשאול, לברר ואפילו להציע רעיונות משלנו…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (פרשת מטות) ל, ב-ג

[2] תוספתא חגיגה (ליברמן) א ט

[3] בבא קמא מו ב אבל למעשה זה מופיע ומיושם במקומות רבים בגמרא.

[4] אם במשנה נאמר שההיתר פורח באויר מדוע הם מחפשים מקור ברמז? ומה זה רמז? כל אלו נושאים חשובים לפעם אחרת.

[5] חגיגה י א,.

[6] תהלים צה, במדבר (שלח) יד, כא–כג ; שם כט-לא