עצירה למחשבה על פרשת מסעי תשפ״ב: מילים קטלניות וגואלות

מה החידוש הגדול של התורה בפרשת ההורג בשגגה? וכיצד מילים מדוייקות מעצבות חברה של צדק, יושר וקדושה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כדי להבין את התורה, את סיפוריה ואת חוקיה, צריך להכיר את הרקע לנתינתה. באיזה עולם חיו בני הדור ההוא, מה היתה התרבות מסביב ומה היו חוקיה. אז – אפשר להבין עִם מה התמודדו אבות האומה, וכיצד התורה עיצבה מחדש את התרבות של עם ישראל כדי לבנות חברה קדושה של צדק וחסד.

לכן – גאולת הדם.

בחברה ללא משטרה וכמעט ללא בתי משפט, לאדם הפרטי אין הגנה מרוצחים אלא באמצעות הרתעה: אם מישהו יפגע בו, יפגעו ברוצח בחזרה.

זה מה שנקרא "נקמת דם".

נקמת הדם מופיעה בתרבויות רבות. באיסלם, כל קרובי המת, גם קרובים רחוקים, אפילו צאצאים של סב משותף מלפני חמישה דורות – כולם חייבים לנקום את הדם שנשפך.

כך מתחילות מלחמות בין משפחות ושבטים, כי נקמת דם גוררת נקמת דם. מנהיגים מוסלמים נאורים בימי הבינים לא הצליחו לשים קץ למנהג, והוא קיים עד היום[1].

ואצלנו?

****

גאולה ולא נקמה

ראשית, נשים לב למילים: המונח העברי הוא גְּאֻלַּת דָּם[2] – גאולה ולא נקמה.

שנית, זה אקט חד פעמי. אין גאולת דם על גאולת דם.

יואב, שר הצבא של דוד, הורג את אבנר, שר צבאו לשעבר של שאול, כי אבנר הרג את אחי יואב.

וַיַּכֵּהוּ שָׁם … וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו.

ליואב יש גם אינטרס פוליטי, אבל כיון שהרג בְּדַם אָחִיו, אין נוקמים ורודפים אחריו.

אבשלום בן דוד הורג את אמנון, שהתעלל באחותו תמר. אונס כמוהו כרצח, כנאמר כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.

וחברו החכם והמושחת של אבשלום, יונדב, מנמק לדוד: עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

שלישית, התורה לוקחת את מעשה גאולת הדם, מעצבת אותו ומסייגת אותו בתנאים רבים.

הרוצח או ההורג בשגגה נס לעיר מקלט – זה חידוש של התורה! הָעֵדָה, כלומר הזקנים, כלומר בית הדין, הם שיבדקו ויאשרו שהוא אשם ורק אז גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ.

ואם הפגיעה היתה בשוגג, ההורג יחזור לגלות בעיר המקלט, שם ישב עד מות הכהן הגדול, מוגן מאיבתו ותאוות הנקם של גואל הדם.

ומדוע עד אז? כך הסברנו (בדף הפרשה של מסעי ע"ט[3]):

בזמן שניתנו דינים אלו, הכהן הגדול היה האדם החשוב שכל העם כאחד כפוף לו וזקוק לו. אם זה שאחראי לכפרה – כמו ביום כיפור – מת גם הוא, אז גואל הדם יוכל להפנים: מוות הוא חלק כואב אך בלתי נפרד מן החיים בעולם הזה. כעת, סוף סוף, הוא יוכל להשלים עם העבר ולוותר על הנקמה.

(למעשה, גם הרוצח יוכל כעת לקבל את עצמו – ולחזור לחיות כאחד האדם, אבל זה נושא אחר…)

יש עוד אופן שבו התורה מעבדת את נקמת הדם, ולשם כך אנו זקוקים לפרק חדש.

****

מילים מזהירות

מה יקרה להורג בשגגה שלא התאפק ויצא מעיר המקלט לפני הזמן[4]?

וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ – הגֹּאֵל יהרגנו.

אֵין לוֹ דָּם – וכאן זה מסתיים.

שוב, נשים לב למילים.

יש הריגה – ויש רציחה. השורש הר"ג מופיע בתורה 40 פעמים. הוא מציין לעתים הריגה מוצדקת, כמו עונש לעבריין או מלחמה, ולעתים – הריגה לא מוצדקת, אך מובנת, כמו תוכניתו של עשו לנקום ביעקב.

השורש רצ"ח מופיע רק 28 פעמים. לראשונה בעשרת הדברות: לֹא תִרְצָח. ואחר כך, ברוב המופעים, בדיני גאולת הדם…

כך גם בפסוק הבא, שקובע כי הותר דמו של ההורג שיצא מעיר המקלט שלו.

וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ.

רגע. למה וְרָצַח? לעיל נאמר עליו יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ.

נסו לחשוב, להשוות. אם גיליתם מה טוב, ואם לא, הנה התשובה: שם הרוצח מזיד, וכאן הוא שוגג.

התורה אומרת לגואל הדם: בעיניך, ההורג בשגגה הוא רוצח, אבל עכשו – גם אתה כזה.

נכון, דמו הותר, אבל רק בגלל שאתה, גֹּאֵל הַדָּם, אינך מסוגל להתאפק. לכן – וְרָצַח, ולא, כפי שהיינו מצפים, יַהַרְגֶנּוּ.

אנו חוזרים אל הכלל הגדול מההתחלה. כאשר מבינים את הרקע של התורה, מתוך השוואתה לתרבויות אחרות, אפשר לראות, גם בפרשתנו, כיצד התורה מעצבת אותנו, עַם ישראל, כדי לבנות חברה קדושה של צדק וחסד. תורה שכולה חינוך.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ליכט, פירוש על ספר "במדבר" ג, עמ' 186; ARABIA AND ISRAEL, The American Journal of Theology , Oct., 1901, p' 704

[2] במדבר, מסעי, לה יט-כז; שמואל ב ג כז; שם יג כג ואילך, ופסוק לב; דברים כי תצא כב, כו.

[3] https://did.li/F30Hw . באתר "ושאלת", https://veshaalta.com/ .

[4] במדבר מסעי לה, כז; שמות יתרו כ, יג; במדבר לה יא.