עצירה למחשבה על פרשת מקץ תשפ״ב: חלון אל נפש יוסף
שבע שנים היה יוסף משנה למלך מצרים. הבן האובד והאסיר לשעבר הופך לאדם החשוב ביותר במצרים אחרי פרעה.
הוא מקים בית, יש לו ילדים – והוא אינו יוצר קשר עם אביו ושאר משפחתו.
בעיון קודם עסקנו בשאלה מדוע שתק יוסף?
כעת ננסה לגלות מה הוא חושב בשנים האלו?
עד כמה הוא קשור למורשת של אברהם סבא?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
החיים מלאים מהפכים, אבל המהפך הגדול ביותר במקרא הוא זה של יוסף.
בן אהוב ומפונק – חטוף העובר מיד ליד – עבד מושפל – אסיר ללא תקוה – פותר חלומות מהולל – כלכלן – סגנו של מלך מצרים.
בפרשתנו מתחילה עלייתו של יוסף. הוא פותר את חלום פרעה ומציע תוכנית כלכלית. פרעה מתפעל.
אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ
והוא מעלה אותו לגדולה. ממנה אותו לסגנו.
נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם
וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ
פרעה גם נותן ליוסף מתנות רבות. כולל ארמון משלו, עם משרתים ועבדים. העבד היה לאדון.
ופרעה מעניק לו גם בת זוג.
וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה
וכל זה קורה לאחר שלוש עשרה שנה מאז הימכרו לעבד. הרי קראנו:
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם
אז עכשו יש לו הכל, משרה ועושר וגם אשה. שיולדת לו שני בנים.
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב
אלו הן העובדות. אבל מה יוסף חשב ומה הרגיש ביחס לעברו, להווה שלו, לעתיד שיכול להיות לו?
****
שמות ודרשות
יש לנו חלון אחד אל הפנימיות של יוסף.
השמות שקרא לילדיו.
וזה אמצעי ספרותי יפה, שמאפשר לנו – שמאלץ אותנו – להסיק ולהבין בעצמנו.
בכל ימי התנ"ך נוהגים הורים לתת לילדיהם שמות משמעותיים. לפעמים משהו אישי, לפעמים משהו היסטורי[1].
לאה קוראת לבנה "יהודה" כדי להודות לא-לוהים על מתנותיו, שפע הבנים שלה. רחל קוראת לבנה יוֹסֵף. והיא מייד מסבירה את עצמה. לֵאמֹר: יֹסֵף יְדֹוָד לִי בֵּן אַחֵר.
מאות שנים מאוחר יותר, לאחר התבוסה הגדולה של עם ישראל לפני פלשתים שאף לקחו בשבי את ארון הברית, כלת פנחס בן עלי הכהן קוראת לבנה בשם מכוער ועצוב: אִי כָבוֹד.
והיא מסבירה את עצמה רגע לפני מותה. לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל.
וכך נוהג גם יוסף.
****
אלו תולדות יוסף
לבן הראשון הוא קורא מְנַשֶּׁה.
והוא מסביר: כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי – וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי
מה למדנו? קודם כל, הוא ממשיך להאמין בא-לוהים – וזה אומר ללכת בדרכו. כך נהג בנסיון הקשה ביותר, מול אשת פוטיפר המפתה, וכך בשעת ההצלחה הגדולה ביותר, מול פרעה, כאשר אמר[2] בִּלְעָדָי! אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.
ועל מה הוא מודה? על שהצליח לשכוח את כל הצרות שלו, כָּל עֲמָלִי, אך בזה נכלל גם כָּל בֵּית אָבִי!
וזה כבר נראה לנו מוזר וחסר הגיון. יוסף הצדיק שוכח את בית אבא? מילא, הוא רוצה לשכוח את האחים ששנאו אותו ורצו להרגו. אולי הוא יודע שהם אחראים למכירתו לעבד במצרים. אבל מה עם יעקב? מה עם בנימין, אחיו מאמו?
במקום לנסות לשכוח אותם, האם לא היה עליו ליצור איתם קשר? להודיע: הנה אני כאן, יוסף הצדיק.
בעיון קודם הצענו שיוסף חשב שיעקב מת כי אחרת היה מחפש אחריו, או שחשב שיעקב הוא שהורה למכרו למצרים, בשל חוצפתו בחלומותיו ובהתאם לחוקי התקופה. אז למרות שהתגעגע לבנימין, לא היתה לו שום דרך ליצור עמו קשר באופן מועיל. לכן כל מה שנשאר זה לשכוח את פצעי העבר ולוותר על חלומות בלתי אפשריים, כמו איחוד משפחתי.
(לא-לוהים יש הפתעות עבורו, אבל הוא אינו יודע זאת בינתים).
ואז נולד הבן השני. והוא קורא לו אֶפְרָיִם.
והוא מסביר: כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי
מצרים היא ארץ עוניו של יוסף. אבל הוא לא לבד. א-לוהים איתו.
והוא ימשיך ללכת בדרך הזו, מורשת אברהם סבא, יצחק ואביו יעקב (גם אם אביו הוא שמכרו למצרים). והוא יחנך כך את בניו, ולכן הוא נותן להם את השמות האלו.
כפי שנהג מול אשת פוטיפר, רק כפי שא-לוהים מרשה, וכפי שנהג מול פרעה, בענווה ובחכמה, כך מתכנן יוסף את שארית חייו. כאן יקום ההמשך לברית בין אברהם לבין א-לוהים.
נכון שזה במצרים, נכון שהוא לבד, אבל אדם אינו באמת לבד אם א-לוהים איתו, אם הוא מתאמץ ללכת בדרכו. והרי א-לוהים עשה עמו כה הרבה חסדים. וכעת יש לו ילדים לחנך לפי המורשת.
זו תמונת מחשבותיו ורגשותיו של יוסף. נאמן לברית, נאמן לא-לוהים, מחנך את בניו כפי שיעקב חינך אותו.
הוא אינו יודע זאת, אבל לא-לוהים יש תוכניות מרחיקות לכת ומעצבות היסטוריה.
וכרגיל, המשך יבוא.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] בראשית (פרשת ויצא) כט לה, ל כד; שמואל א ד, יט – כב
[2] בראשית (פרשת מקץ) מא, טז