עצירה למחשבה על פרשת משפטים תשפ"ב: חזקת החפות של המכשפה‎

בכל התקופות ובכל המקומות פחדו מכישוף והיו גם כאלו שהתפרנסו מזה – והשלטון היה אחראי להרגם.

איך עשו זאת במזרח הקדום, ואיך בימי הבינים בעולם הנוצרי – ומה שני ההבדלים הגדולים בין מנהגי העמים לבין דיני התורה?

ואיך קדמו שמעון בן שטח וחכמינו לחכמי המשפט המודרניים בהתנגדות לראיות נסיבתיות ולראיות מאגיות?

אנו מזהירים: זה קצת ארוך (כ800 מילים) אבל ממש מרתק…

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הפעם נעסוק בכישוף, ונתחיל בקריאת מכתב מלפני 3800 שנה.

מלך כַּרְכְּמִישׁ כותב[1] אל מלך מָארִי, שאליו היה משועבד.

דָּבָר אל זימרלין לאמור.

כה אמר יאתאר עמי, בנך:

שני אנשים אלו… נשלחו אל הנהר, וְאֶת מַאֲשִׁימָם כלאו בבית הסוהר. תן לאחד מעבדיך… שילוו אנשים אלו אל הנהר. אם יינצלו אנשים אלה, אשרוף את מאשימם באש. אם ימותו האנשים, אתן את בתיהם, בני ביתם, כאן למאשימיהם. ישלח נא אבי עניינם אלי.

מרתק, נכון? שנים נאשמו בכישוף. איך מבררים אם זה נכון? התשובה: אורדיל, ניסוי מאגי, מצב מסכן חיים שתוצאתו מעידה על הנאשם.

כמו בכרכמיש, גם באירופה הנוצרית, כאלפיים שנה מאוחר יותר, עדיין השתמשו במבחן מים: השליכו נאשמת בכישוף אל הנהר. אם טבעה, סימן שהיא חפה מפשע, ואז הוציאו את הגויה וקברו אותה כפי שנהגו בצדיקיהם. אך אם שרדה, סימן שכוחות הרע הגנו עליה, ולכן הוציאוה ושרפו אותה למוות…

זה מה שנקרא מצב של "הפסד בטוח" בתורת המשחקים.

במזרח הקדום מבחן המים נתן סיכוי לחשוד. אמנם הוא הושלך לנהר, אך אם שרד – נחשב שהוא חף מפשע. רק אם טבע ומת היתה זו הוכחה לאשמתו.

האם התחשבו בכך שהמושלך יודע לשחות? האם השליכו אותו למקום מערבולות וסחף או שנתנו לו סיכוי והשליכו אותו במקום של מים שקטים? מי קבע את המיקום ועל סמך מה? – איננו יודעים.

אנו כן יודעים מן המכתב של מלך כרכמיש כי המאשים לוקח סיכון. אם החשוד שרד, סימן שהמאשים משקר ולכן הוא שייענש – במיתת שריפה.

אז מדוע שהמאשים יסתכן? ובכן, יתכן שהוא רודף צדק ורוצה לבער מכשפות מן החברה. יתכן שהוא נפגע אישית מכישוף ורוצה להתנקם. ויתכן שהוא רוצה את השכר המובטח: כל רכושו של הנאשם.

החוק העתיק, בניגוד לחוק הנוצרי המאוחר, יוצר איזון. מצד אחד, המאשים עשוי להרויח רכוש רב כאשר הוא מסתכן להסגיר מכשף, שלפי אמונתו יכול לפגוע בו ובמשפחתו. מצד שני, הוא מסתכן בעונש חמור בהרבה, מיתת שריפה שהיא קשה ממיתה בטביעה, אם יתברר שהחשוד חף מפשע. זה נועד להרתיע תאבי בצע, כדי שלא ימהרו להאשים עשירים רק כדי לקבל את רכושם.

וכעת אלינו. מה קורה בעם ישראל, בתורתנו?

****

ראיות משפטיות לפי חז"ל

פרשתנו מקדישה לנושא פסוק בן שלוש מילים. מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה[2] . וכמובן, דין אחד לאיש ולאשה.

אך מדוע נאמר כאן לֹא תְחַיֶּה במקום "מות ימות"?

יש שפירשו שמותר להרוג את המכשף גם ללא משפט. אם ידוע שהיא מכשפה, כותב הבכור-שור, כל הקודם לפוגעה – זכה. ומדוע? כי אם יביאוה לבית דין תעשה מכשפות להנצל, או תעשה שום רעה.

זה לא אומר שהמכשף באמת מסוגל להזיק בכישופיו. רבנו הרמב"ם כתב שכישוף הוא אמונת הבל, אבל גם הוא מודה שעצם הפחד של מאמיני ההבל מפני כישוף יכול להזיק ואפילו להמית. לכן אפשר שיפחדו לפגוע במכשף – או שלא ירצו לוותר על הטובות שמקבלים ממנו לפי האמונה השגויה אך הרווחת. ועוד, יתכן גם שירחמו על המכשפה כי הפסיכולוגיה האנושית נוטה לרחם על נשים. מכל הטעמים האלו, יש כאן איסור מיוחד: אם לא המיתוהו – את המכשף – עברו על מצות לא תעשה שנאמר מכשפה לא תחיה.

אבל הרמב"ם אינו מתיר להרוג את המכשף והמכשפה בלא משפט. וגם הרב קוק כותב[3] כי הדבר מסור לבית דין, וכל זמן שלא נגמר הדין אסור לשום אדם להרגו.

אבל איך יעלה על הדעת שמותר להרוג מכשף בלי משפט? האם אין לו את ההגנה המוכרת היום בתור "חזקת חפות" או, בלשון התורה, שרק "על פי שנים עדים יקום דבר"? הלא גם בין הגויים לא היו הורגים חשוד בכישוף לפני שביצעו ניסוי, מופרך ככל שיהיה, לברר את האשמה.

הבכור שור היה עונה: דין המכשף כדין רודף, העומד להרוג ברגע הבא ולכן מותר להרגו כדי להציל חיים[4]. אבל עיון במקורות יראה לנו שחכמים סברו כמו הרמב"ם והרב קוק – ולא כמו הבכור שור.

המקור בתלמוד הירושלמי[5] וכאן נתרגם ונקצר. חסיד אחד חלם כי שמעון בן שטח ייענש בעולם הבא כיוון שלא ביער מכשפות. הלך ואמר לו, וכדי לשכנעו הציע לו מופת, כמו כישוף אבל בדרך נס. והנה, שמעון בן שטח סירב. במקום זה, פרץ לעת לילה עם תלמידיו לבית הכינוס של המכשפות, שם ראה שהן מנסות לפגוע בו ובתלמידיו בכישוף, ואז תלה את כולן במשפט מהיר ביום אחד.

דברי החסיד, הידוע כירא שמים ואפילו ראה חזיונות בחלומותיו, לא הספיקו לשמעון בן שטח וגם לא המופת שהציע. אלו אינם הוכחות! וכאן כדאי לציין שהמקור המוקדם ביותר שלנו שמסיק מתוך "על פי שנים עדים יקום דבר" שאין להסתמך על ראיות נסיבתיות הוא … שמעון בן שטח עצמו[6]!

שמעון בן שטח נהג כמו המשטרה המודרנית: הוא ותלמידיו עצרו את המכשפות בזירת הפשע. בלטינית משפטית: In flagrante delicto, ובעברית מודרנית: בתוך המעשה הפלילי.

זה ההבדל בין המערכת השיפוטית של התורה לבין מנהגי שאר העולם. גם בתחום רגיש כמו כישוף נשמר הכלל: אין להעניש בלי הוכחה סבירה ואין טובת הנאה ניתנת על הפללת הפושע.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] חוקים מן המזרח הקדמון ערוכים במקביל לחוקים מן התורה, חיים נוי, עמ' 90.

[2] שמות (פרשת משפטים) כב, יז

[3] דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן סח, בכור שור בפסוקנו, וכן חזקוני. רמב"ם סנהדרין יד ג, מורה נבוכים ג לז.

[4] אנציקלופדיה תלמודית, ערך כישוף, ליד הערה 132.

[5] חגיגה ב ב

[6] תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ח ג