עצירה למחשבה על פרשת משפטים תשפ״א: עבד עברי

לא נעים לגלות שהתורה אינה אוסרת להחזיק עבדים. מדוע?

וכיצד התורה מחנכת את בני ישראל, כבר אז, להגביל את השימוש בעבדים?

ומה עושים לעבד שמתעקש, למרות הכל, להישאר עבד?

ומה זה מלמד אותנו על המטרות החינוכיות ועל שיטת החינוך של התורה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

עשרת הדברות אינם מספיקים. צריך מערכת חוקים.

והחוקים הראשונים שניתנים בפרשתנו, הפרשה הראשונה לאחר סיפור מתן תורה, עוסקים בעבדות.

לפני שנתחיל, צריך להבהיר משהו שמפריע לכל קורא בן זמננו. איך זה שהתורה אינה פוסלת את העבדות, אינה מחייבת לשחרר עבדים? היינו מצפים להוראה כמו "שחרר תשחרר את עבדך ואת אמתך כאשר יימכרו לך ופדיתם ולך תהיה מצוה לפני א-לוהיך וזכרת כי בצלם א-לוהים ברא את האדם".

אבל אין כזה פסוק ואין כזו הוראה. מדוע? מדוע רק לאחר מלחמת האזרחים של ארה"ב, בשנת 1865, נקבע חוק לשחרר עבדים? נכון שאפשר לזהות את השפעת התורה בעקיפין על התובנות והערכים שאיפשרו את זה, אבל מדוע זה לא התחיל אצלנו?

התשובה מתחלקת לשנים: פסיכולוגית – וכלכלית.

כלכלית, החברה בעולם העתיקה היתה מבוססת על שימוש בעבדים. כן, שימוש בבני אדם בתור רכוש. היה קשה מאד לתכנן חברה מתפקדת שבה אין מקום לעבדים. עבדות מילאה צורך, ולא רק עבור הבעלים אלא גם עבור העבדים עצמם. כפי שנקרא עוד מעט בפרשה, לפעמים לעבד נוח יותר להימכר או להישאר בעבדותו. אם אין לו אמצעי פרנסה – ומהיכן יהיו לו – עדיף להיות עבד מאשר למות ברעב… (נזכור: אז לא היה ביטוח לאומי).

פסיכולוגית, אי אפשר היה לצפות מבני ישראל שיוותרו על עבדיהם. זה לא היה אפשרי כלכלית וזה היה נתפס בעיניהם כדרישה מוזרה. וראוי לנו לזכור את הכלל החינוכי שמציג רבנו הרמב"ם[1]:

אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום

והרמב"ם מביא שם דוגמאות, החל מהסיבוב שעשו בני ישראל במדבר כדי לא לעבור דרך ארץ פלשתים המסוכנים ועד לקביעת מצוות, כמו קרבנות, מפני שעם ישראל לא היו מסוגלים לעבוד את ה' בלי זה לפי הבנתם דאז.

כך גם לגבי עבדות. שימוש בעבדים נהג עוד אלפי שנים לפני שעם ישראל ושאר העולם למדו להבין שזה דבר רע, שאסור להתייחס לאדם כאל רכוש. ההבנה הזו אכן מתחילה עם הקביעה[2] בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם אבל ככל שרעיון גדול כך לוקח לו יותר זמן להיקלט.

אז מה כן נקבע לעשות עם עבדים? איך מחלישים את מוסד העבדות ככל האפשר?

****

לחזור הביתה

החוק הראשון בפרשתנו, החוק הראשון שניתן כאן לאחר מתן תורה, קובע[3]:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם

במה מדובר כאן? במי שלא היה מסוגל להתפרנס ולכן מכר עצמו לעבד. ואולי מדובר במי שלא היה לו כסף לפרוע הלוואה? בין כך ובין כך, יש הגבלה לשיעבוד. העבדות תימשך לכל היותר שבע שנים.

ומה יקרה אחר כך? איך יסתדר כבן חורין? ובכן, יתכן שהמצב הכלכלי ישתפר, שהבצורת שפגעה בעניים תעבור, שהוא יקבל מענק מן הבעלים כפי שייאמר בפרשה אחרת. דברים משתנים לאחר שש שנים.

נכון, העבדות אינה מסתיימת מהר כפי שהיינו רוצים וכפי שאנו משערים שהעבד רוצה – אבל היא תיגמר.

****

סמלים מוגבלים בזמן

אבל מה יקרה אם לאחר שש שנים העבד מעדיף להישאר עבד?

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי

יתכן שהעבד קשור לאשה שקיבל מן האדון ולילדים שהולידה לו. גם אם יצא לחופשי הם יישארו עבדים, והרי אין לו כסף לפדותם. אז עדיף לו להישאר איתם כעבד.

ויתכן שהוא התרגל לאהוב את האדון שלו. או לפחות לאהוב את המצב הבטוח של לחם ומקום לישון תמורת עבודה קשה.

ויתכן שהעבד אינו אומר את האמת המלאה, שאין לו מה לחפש שם, בחוץ, לבד, בלי גב כלכלי.

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-לֹהִים

כמו בצמתים אחרים של הכרעה, המעבר לשיעבוד מוחלט נעשה רק לפני בית דין של חכמי העדה.

וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ – וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם

ואז – אז רוצעים את אזנו של העבד. כלומר, נוקבים בה חור. האם אחר כך תולים בה סימן לעבדות? אולי כן ואולי זה רק סימן שמזכיר לעבד שהוא בחר להיות משועבד, שהמקום מוכן ומזומן לסימון של עבדותו.

חכמינו מצאו כאן סמלים יפים, אבל יתכן שהסיבה נעוצה במנהגי הזמן ההוא. בחוקי אשנונה וחמורבי נזכרים סימני עבדות: קולר, אזיקים, או תספורת מיוחדת. עונש יינתן לגלב שיסיר את תספורת העבדות: מוות ותליה. מוות היה עונש על גניבה, וכאן זה מיועד למי שמסייע לעבד להימלט.

הנה ההבדל: הסימול של עבדות על ידי נקב באוזן הוא עדין מאד בהשוואה לכל הנהוג בתרבויות האחרות. יותר מכך, אם הנקב באוזן נעשה בתנוך ואם הוא יישאר ללא שימוש, כגון על ידי תכשיט-עבדות, הנקב ייסגר מאליו. כל מי שאי פעם הכינה נקבים לעגילים יודעת זאת מנסיונה…

זה אומר שהרציעה באה לזעזע את העבד, לגרום לו להרגיש מה הוא בעצם מבקש לעצמו. אולי הוא יתחרט. לא נאמר לנו אם יש דרך לעבד להשתחרר אם יחזור בו, אבל חכמינו שיערו שגם לְעֹלָם של הפסוק אינו ממש לתמיד אלא מוגבל בזמן.

אז מה גילינו? שעבדות היתה מוסד כלכלי שאי אפשר היה לוותר עליו, אבל התורה ביקשה להגביל את זמן העבדות ככל האפשר. אם העבד אינו מסוגל להשתחרר, זה יתאפשר לו, מרצונו החופשי, עדיין, לפני כן ייערך טכס שנועד לסמל את העבדות, אולי הוא יתחרט, אולי הוא יבין, וגם אחרים ילמדו את הלקח.

ולפי קריאתנו, גם תוצאת הטכס הזה, כמו העבדות עצמה, יכולים לחלוף. זוהי, בהתאם לתקופה ולתרבות, דרך התורה לחנך את עם ישראל שעבדות זה רע, ועדיף תמיד למצוא פתרונות כלכליים אחרים בלי להפוך אדם לרכוש.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] מורה הנבוכים חלק ג פרק לב, תרגום אבן תיבון

[2] בראשית נח ט:ו

[3] שמות משפטים כא:ב-ו