עצירה למחשבה על פרשת משפטים תשפ״ג: מה זה מיטב?

בני ישראל מתחילים לקבל מצוות לקראתם בואם אל הארץ המובטחת.

למשל: דיני מזיק. למשל: דיני מי שבהמותיו הזיקו בשדה של חברו.

ויש כאן המון שאלות:

למה בכלל צריך כזה כלל פשוט?

ומנגד: איך עורכים את התחשיב? זה מאד מאד מסובך ונחלקו בדבר חכמינו.

ועוד משהו: במבט על, מה לומדים מן הדיונים והויכוחים בין החכמים?

קצת ארוך, מיועד ללמדנים, אבל לא רק.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הם עדיין במדבר, אבל בני ישראל מקבלים כבר עכשו חוקים ומשפטים שינהגו בארץ. המסר: הזכיה בארץ אינה מוטלת בספק!

כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם – אם אדם מזיק ליבולים של חברו

וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר – בהמותיו אכלו פירות (מה שנקרא בהלכה "שן") או דרסו והזיקו ("רגל")

מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם[1] – את הנזק.

רגע, האם צריך את הפסוק הזה? הרי ברור שמזיק משלם!

ובכן, התורה לא ניתנה בחלל ריק. התורה מתקנת את החוקים וההבנות שהיו בעולם העתיק. בחוקי המזרח הקדום העונש כבד בהרבה. הרועה האחראי ייקנס לשלם הרבה מעבר לשווי הנזק!

לא אצלנו. כדברי רבי יחיאל ויינברג:

היסוד המשפטי בתורת הנזיקין: אין עונשין את המזיק אלא מחייבין אותו לשלם לניזק את ההפסד.

זה ותו לא.

ועדיין, יש כאן שאלה מעשית ושאלה פרשנית.

השאלה המעשית: איך מחשבים את הנזק? אם השדה הרוס אז איך נדע את שווי היבול? ועוד, אם הפירות טרם גמרו לצמוח (אינם גמורים, בלשון חז"ל) אז הם שוים פחות.

ופרשנית: מה זה מֵיטַב? בעברית של התנ"ך, כמו שלנו, מֵיטַב זה הטוב ביותר. האם לא היה צריך להשתמש כאן במילה מוכרת מהפרשה, ולומר: תחת מה שהזיק ישלם?

בשאלות אלו עסקו חכמינו, התנאים והאמוראים. התשובות מפוזרות במדרשי ההלכה, בתוספתא, בתלמודים הירושלמי והבבלי. הבה נעשה סדר בין השיטות.

****

פרשנויות וסברות

מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל

רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית.

נתחיל מהסוף.

לפי ר' עקיבא הפסוק אינו מדבר כלל בחישוב הנזק אלא בשאלה רחוקה ונדירה: אם לניזק אין אפשרות לשלם במזומן (או במטלטלין שהם בזמנם כמו כסף כי קל למכרם) – גובים ממנו קרקע, ודווקא את המיטב של המזיק, כדי שיהיה קל לניזק למכור ולקבל מזומן במקום הפירות שאבדו.

התחלנו עם רבי עקיבא כי לפי רב אחא בר יעקב גם ר' ישמעאל מסכים שזה הנושא, אופן גביה ולא חישוב נזק. וכך רגילים אנו ללמוד את הסוגיה עד היום.

אבל ההרגל מסתיר קשיים: הסיפא של הפסוק אינה קשורה לנושא! הפסוק מתאר מצב של נזק אבל לא קובע איך לחשב את הנזק והתשלום! האם כך לומדים פסוק?

לכן בירושלמי אמרו שרבי עקיבא לא מציע פשט בפסוק אלא משתמש בו כאסמכתא. זו תקנה דרבנן, שהמזיקים כולם ישלמו מן העידית. רבי עקיבא, לפי זה, אינו חולק על רבי ישמעאל לגבי חישוב הנזק!

ומה אומר רבי ישמעאל? פשוט מאד. המזיק משלם את דמי הנזק.

אבל רגע, למה מיטב שדהו ומיטב כרמו?

בלשון התלמוד הבבלי[2]: ולר' ישמעאל – אכל שמנה משלם שמנה, אכל כחושה משלם שמנה? שמנה ומיטב הם היינו הך. כלומר, האם נחייב את המזיק לשלם יותר גם אם היבול היה גרוע?

זה נגד הסברה שפגשנו בניסוחו של הרב ויינברג.

ואכן, כך נדחית הבנה זו.

או שלא. רב אידי בר אבין בבבל סבור שלפעמים כן מחמירים על המזיק. במקרה של ספק.

כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל – דמשלם שמינה.

כיון שאיננו יודעים כמה היה הנזק, המזיק חייב לשלם לפי הטוב ביותר שיש בשדותיו של הניזק.

על הפרשנות הזו מערער רבא: המוציא מחבירו עליו הראיה!

לא יתכן שרב אידי צודק כי אין לחייב תשלום בלי הוכחה. זה נגד הסברה!

בהמשך הסוגיה בבבלי מוצגת כעת גישתו של רב אחא בר יעקב: הפסוק מדבר על כללי גביה ולא על אומדן הנזק. אבל כבר ראינו שזה מעורר קשיים רבים… האם אי אפשר להישאר עם פירוש שעוסק באמדן הנזק ולא להחליף את הנושא?

ובכן, כן. זה הפתרון שמציע הירושלמי.

רואין את השדה כאילו מליאה – משערים לפי היבולים והקרקעות האחרים של הניזק (בלשון הירושלמי: עידית או זיבורית).

זה דומה למה שאומר רב אידי – אבל לא בדיוק. יש פתרון לספק: הערכה משוערת של טיב היבול לפי היבולים והקרקעות האחרים של הניזק.

גם בבבלי יש שיטות דומות: של התנא ר' יוסי הגלילי ושל האמורא אביי.

לפי זה, מיטב זה המצב התיאורטי של השדה בשלמותו. ולמדנו שאם אין ידע ודאי אז סומכים על השערות סבירות.

****

כוחה של סברה

הפירושים השונים למילה מֵיטַב  הובילו אותנו אל הסברות העמוקות של דיני נזיקין בתורה.

ומכאן נובע משהו מפתיע. בשאלה פשוטה לכאורה זו לחכמינו לא היתה מסורת!

אז איך מצאו פתרונות? ובכן – על ידי ניסויים מחשבתיים – ובאמצעות סברות.

וכך לומדים עד היום הזה…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (משפטים) כב, ד; נוי חוקים מן המזרח הקדום, עמ' 45; שרידי אש בבא קמא סימן יג; שמואל א פרק טו;. מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יד.

[2] גיטין מח ב; ירושלמי גיטין ה א, כו ב; בבא קמא נח ב;