עצירה למחשבה על פרשת נשא תשפ"א: כמה פעמים אפשר לחזור על הסיפור?

לאחר חנוכת המשכן, נשיאי השבטים הביאו כל אחד סדרה יקרה מאד של קרבנות ומתנות, כזו שרק אדם עשיר כמו נשיא שבט היה יכול לעמוד בה.

הנשיאים הביאו כל אחד ביומו, והרשימה חוזרת על עצמה כל פעם מחדש. וכל מי שנכח אי פעם בקריאת התורה של פרשתנו בוודאי שאל את עצמו: למה לחזור על הכל שוב ושוב? למה לא לכתוב פעם אחת: זה קרבן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב ואחריו לכתוב בקיצור: וכמוהו עשו כל שאר הנשיאים, נשיא ליום, נשיא ליום, ואפשר להביא את שמותיהם – וזהו זה?

ספויילר: איזה לקח חינוכי עצום יש כאן?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

המונח המודרני "נשיא" מופיע כבר בתורה, ושם הוא מציין ראש שבט או מנהיג מקומי. מישמעאל יצאו שבטים רבים ולכל אחד מהם היה נשיא, (בזכות תפילת אברהם אבינו) גם לעמים אשר בארץ כנען היו תחילה נשיאים, בימי יעקב, ורק מאוחר יותר, בימי יהושע, מלכים.

בעם ישראל היו תחילה רק נשיאים. בפרשה הקודמת[1] קראנו מי נתמנו לתפקידי הנשיאים, אולם לא ברור אם הם נבחרו בידי בני שבטם – בתור קְרוּאֵי הָעֵדָה או שמא נבחרו בידי א-לוהים – נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת.

 לנשיא יש מעמד חשוב אם כי לא בלעדי. כל אזרח חייב לכבדו, וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר[2].

ואם הוא חוטא, יש לעברה שלו משקל מיוחד[3], ולכן יש לו קרבן חטאת מיוחד, כמו לכהן המשיח וכמו לחטא כללי של העם, קרבן שונה ויקר יותר משל נֶפֶשׁ מֵעַם הָאָרֶץ.

ולנשיאים היתה זכות מיוחדת, או שמא חובה מיוחדת, להביא קרבנות משלהם עם חנוכת המשכן. הם החלו להביא אותם לאחר שהחלה עבודת המשכן הסדירה, נשיא ליום, נשיא ליום.

רשימת הקרבנות שלהם היתה באמת גדולה מהרגיל. אבל סביר שזה מתחייב מן המעמד. כאשר שלמה המלך חנך את המקדש, הוא הביא מספר עצום של קרבנות, זֶבַח הַשְּׁלָמִים: בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וְצֹאן – מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף[4]. אבל זה היה שלמה.

מה הביאו הנשיאים? יש לנו רשימה מלאה ומפורטת, מהסוג שנקרא "רשימת ניהול" וכמוהו מצויות גם בתרבויות קדומות מן הזמן ההוא ואפילו לפניו, בממלכות הצפון של העמים הלא יהודיים. אבל תכולת הרשימה כמובן ייחודית לנו[5].

קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף – שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב – מְלֵאָה קְטֹרֶת

גם כלי עבודה והגשה במקדש וגם סולת וקטורת למנחה. מתנה כפולה.

ואז הקרבנות האישיים:

פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד לְעֹלָה, שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת,

הַשְּׁלָמִים: בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה

נזכור שקרבן אופייני אז כלל רק בהמה אחת, ולפעמים, אצל עניים, תחליף של בהמה דקה או אפילו זוג ציפורים. רק אדם עשיר מאד, כמו נשיא, היה יכול לעמוד בעלות של כה הרבה מתנות.

****

חזרות

כל אחד מהנשיאים הביא אותו אוסף מתנות יקרות ערך. והם עשו זאת יום אחרי יום, לפי סדר שנקבע גם הוא בדבר א-לוהים

וזה היה הסדר: יהודה, יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר, נפתלי.

קשה לנו היום למצוא משמעות בסדר ההקרבה, אבל יש לשער שבני הדור ההוא ידעו היטב מה היו השיקולים. ואל נטעה: היה אכפת להם מסדר ההקרבות וסדר הנשיאים בדיוק כפי שאכפת לנו היום. למשל, הופעתו של אפרים לפני מנשה, למרות שמנשה היה הבכור של יוסף, בוודאי צרמה לבני מנשה ואולי גם לנשיא שלהם, גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר. איננו יודעים עליו מאומה למעט העובדה שהוא מופיע שמיני ברשימה. אבל אנו יכולים לשער שלא הכי שמח לגלות שאֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, בן אפרים, היה לפניו, כפי שאולי חש פחות בלתי מכובד כי אחריו היו עוד נשיאים של שבטים אחרים…

וכאן יש לנו תופעה שצריך להסביר מבחינה ספרותית. כל הנשיאים הביאו בדיוק אותו דבר. אז מדוע הרשימה חוזרת על עצמה שוב ושוב? האם רק אצלנו מופיע המונח "כנ"ל", או ditto בשפות שהתפתחו מן הלטינית? גם בתלמוד הירושלמי מופיע המונח "גרש" שמציין שאת ההמשך של הסוגיה ניתן למצוא במקום אחר. אבל הירושלמי ייכתב רק מאות ואלפי שנים מאוחר יותר…

ועדיין, מדוע הוכפלה הרשימה? אנו רשאים להניח שהתורה נכתבה על מנת שיקראו בה וילמדו אותה, כפי שאנו נוהגים היום, ואכן חכמינו ייחסו את החובה לקרוא בתורה פעם בשבוע עד למשה רבנו. אם כן, מדוע לא לכתוב, למשל, את קרבן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב ואחריו לכתוב בקיצור: וכמוהו עשו כל שאר הנשיאים, נשיא ליום, נשיא ליום, ואפשר להביא את שמותיהם – וזהו זה.

ואני משוכנע, קוראים יקרים, שכל אחד מכם, שנכח בקריאת התורה בפרשתנו ושמע את הרשימה הארוכה חוזרת על עצמה, שאל את עצמו את השאלה הזו. למה למחזר? למה, אם נרשה לעצמנו ביטוי חריף, לשעמם את השומעים?

****

בשבט ובמשפחה

התשובה המסתברת היא שהקריאה של אותו קרבן תריסר פעמים נועדה להגן על כבודם של הנשיאים. אם נגזר על 11 נשיאים לחוש מתוסכלים מפני שנַחְשׁוֹן היה הראשון, ואם נגזר על אֲחִירַע בֶּן עֵינָן להיות אחרון ולהיות המתוסכל מכולם, מה יכלו לחוש השבטים שאלו היו נשיאיהם?

התרופה היתה לציין את כל הרשימה כולה שכל אחד מן הנשיאים הביא. כך ניתן היה להראות שכולם חשובים, כולם יקרים, ואף אחד מהם לא נשכח ולא זולזל. התרומה של כל אחד ואחד חשובה גם אם לא היה ראשון.

למדנו כאן עקרון פסיכולוגי וחינוכי חשוב. כל מי שהיה פעם ילד והיו לו אחים, יכול לזכור איך בדק והשווה את עצמו לאחיו או אחיותיו, אם הוריו נתנו לאחרים יותר ממנו, אם הוריו אהבו את אחיו ואחיותיו יותר ממנו. זה נכון בגיל צעיר וזה לא עובר גם בגיל מבוגר. וזה אומר, להורים בינינו, שצריך לדעת לא להפלות בין ילדים. כבר אמרו חכמינו כי בשל ההפליה שהפלה יעקב אבינו את יוסף בין שאר בניו, נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים[6].

אז מה אפשר לעשות כדי למנוע קנאה? אפשר וראוי להעצים כל אחד במקומו, וממש לספר בשבחו על כל דבר שהוא מצליח בו. גם אם האחרים עשו אותו דבר בדיוק. מגיעה לו מלוא תשומת הלב ומלוא השבחים לא פחות ולמעשה בדיוק כפי שנהגו באח האחר.

וזה מה שלומדים בפרשתנו.

ואם כן, מתברר שלחזרה של שתים עשרה פעמים על אותה תרומה יש למעשה שיעור חשוב מאד עבורנו…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (פרשת במדבר) א:טז – יז

[2] שמות (פרשת משפטים) כב:כז

[3] ויקרא (פרשת ויקרא) ד:כב – כז

[4] מלכים א ח:סג

[5] במדבר (פרשת נשא) ז:יג – יז

[6] רב חמא בר גוריא בשם רב, בבלי מגילה טז:ב