עצירה למחשבה על פרשת מטות תשפ"א: האם אנו רציונליים?‎‎

פרשתנו מלמדת שכל מי שקיבל על עצמו חובה במילים חייב לקיים זאת. זו הזדמנות להכיר את הפסיכולוגיה של עצמנו. הרב גדליה נדל, תלמיד חכם ופילוסוף בן המאה העשרים, יראה לנו כיצד דיני נדרים ושבועות מלמדים אותנו על עצמנו: כיצד אנו חושבים, מהרהרים, רוצים סתירות ונאלצים לבחור באופן בלתי הפיך. התורה, לשיטתו, וכמו אצל הרמב"ם, היא חינוך וגם פסיכולוגיה אנושית מעמיקה. אנו מסוגלים להיות רציונליים, אבל לא תמיד אנו כאלו.

ועדיין אנו יכולים להשתדל ולהצליח.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

האם שמעתם על הרב גדליה נדל?

הרב גדליה (1924-2004) היה תלמיד חכם מהסוג הנדיר ביותר: פילוסוף של ההלכה. הוא דמות מרתקת גם בשל תולדות חייו ויותר מזה בזכות שיטת הלימוד שלו. גישתו מפתיעה מאד ובמיוחד בדורנו: ניתן להבין הכל בתורה, גם בתלמוד וגם בתורה שבכתב, כי התורה היא פסיכולוגיה חינוכית.

כן, כמו הרמב"ם.

וכמו הרמב"ם, גם חייו היו מרתקים, כלומר קשים. בן למשפחה דתית לאומית שהתקרב לחזון איש, נסמך על ידו לפוסק בגיל צעיר מאד והפך לתלמידו הגדול ביותר. בגיל ארבעים וחמש התאלמן ובחר לגדל לבדו תשעה ילדים. למרות האבדן והאבל, המשיך לשלב תלמוד תורה מעמיק שמנסה להבין כל דבר, עם תפקידו כרב בשיכון הלמדנים של בני ברק – כולל שאלות שאחרים פחדו להתמודד איתן – ועם עבודה בתחומים שונים – מקבלנות בתים ועד לכימיה – כדי לא לקחת כסף על לימוד תורה. שוב, כמו הרמב"ם.

חייו היו מלאים במה שייראה כסתירות: הוא קרא ספרים "חיצוניים", פילוסופיה וספרות יפה, חי כסגפן, והחשוב ביותר: שילב הבנה מעמיקה של סוגיות עם חשיבה פילוסופית.

דעותיו היו מקוריות, אפילו חריגות. הוא קיבל את תיארוך העולם המדעי ואת האבולוציה ופירש בהתאם לכך את התורה. אבל פרשנותו הפילוסופית לתורה שבעל פה, כלומר לתלמוד, חשובה עוד יותר. אמנם הוא סירב לכתוב ספרים, אבל זכינו ובידנו פירושו על הכלל היסודי של נדרים ושבועות[1]:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ – מי שמקבל על עצמו נדר או שבועה

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – לא יעשה מדבריו חולין כלומר לא יבזה את מה שאמר

כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה – הוא חייב לעשות כפי שהתחייב בדיבורו.

כשיטתו בכל מקום, וכמו הרמב"ם, הר"ג יפרש את פרשת נדרים באופן פילוסופי, פסיכולוגי וחינוכי.

"יסוד פרשה זו הוא שדיבור של אדם לא יהא מחולל… להורות לאדם שאם אמר דבר הרי שצריך לעמוד בו ולא לחזור בו". אם אדם יוכל לחזור בו ממה שאמר, נופל הבסיס לחיי חברה משותפים. זו כמובן גישה תועלתנית, אבל הר"ג מוסיף לכך תובנה אקזיסטנציאליסטית. אם אין אנו יכולים לסמוך על עצמנו שנקיים מה שקיבלנו על עצמנו, האם ניתן לחיות חיים של משמעות?

הר"ג תמיד חיפש ומצא את הסברה, ההגיון שמאחורי ההלכה. פרשתנו מלמדת שאדם כן יכול לקבל על עצמו החלטה ואז מצפים ממנו – והוא מצפה מעצמו – לעמוד בהחלטה. אמרת – תקיים. אבל יש כאן הרבה יותר: תובנה מעמיקה על הפסיכולוגיה האנושית שיוצאת נגד מסורת פילוסופית ארוכה.

****

חיים בתוך סתירות

בבסיס הפרשנות של הר"ג עומד נתון המוכר לכולנו – אם נעצור להתבונן בו. זרם התודעה. יש לנו רצף מחשבות, רגשות דימויים ורצונות ששוטף בתוכנו ללא קשר הגיוני. הר"ג הכיר יפה – וללא ספק גם מעצמו – שאדם חושב פעם כך ופעם אחרת, רגע כך ורגע להפך. יש לנו רצונות שונים ומנוגדים.

האמת הזו לא מחמיאה לנו. המסורת הפילוסופית העתיקה מימי היוונים רואה באדם יצור חושב ורציונלי וזו תפארתו. הר"ג הסכים שהאדם מסוגל לרציונליות, כלומר לחשיבה הגיונית ולהתנהגות הגיונית, אבל זה שהאדם מסוגל לכך אינו אומר שהוא באמת כזה כל הזמן.

יש לנו סתירות ברצונותינו, אך כל זמן שהאדם לא דיבר הוא לא בחר. הדיבור ורק הדיבור מאלץ אותנו לבחור בין אפשרויות ובין סתירות ורק עם הדיבור אנו מוזמנים או רוצים לחייב את עצמנו – אם נשתמש במילים הנכונות והמחייבות.

במשפט אחד: רבות מחשבות בלב האדם ורק כאשר האדם בוחר לבטא זאת במילים הוא מחייב את עצמו. רבים רצונות בלב האדם ורק מה שהאדם בוחר לבטא באופן מחייב – באמת מחייב.

ברגע שמבינים זאת, אפשר לגלות שהרעיון כבר נמצא בדברי חכמינו[2].

[מי שאמר על בהמה] הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים – הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי: אם לכן נתכוין מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין.

ואם משאמר "תמורת עולה" נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה.

ביאור קצר: כאשר אדם מבקש להפוך בהמה לקרבן חלופי לקרבן אחר, והוא מתלבט בין שתי אפשרויות, תמורת בהמה שהיא עולה ותמורת בהמה שניה שהיא שלמים, גם אם יבטא את שתי החלטותיו במשפט אחד – רק הקביעה הראשונה תחול. האדם הזה רוצה סתירה, גם תמורה לאחת וגם תמורה לאחרת, אבל זה בלתי אפשרי במציאות שבה אנו חיים. מה שבוטא ראשון יתפוס.

רבי יוסי חולק רק על האופן שבו מתפרשים דברי האדם. לדעתו אדם כביכול מתנה בתחילת דבריו שהמשפטים שלו יחולו רק בסוף, ולכן החלק הראשון לא יתפוס. לכן הסתירה במשאלתו חלה ויוצרת מצב בעייתי. הבהמה ספק כך וספק כך (אך לא ניכנס לשאלה מה עושים בה).

רבי יוסי מודה שאם האדם כן בחר באחת האפשרויות ואחר כך רצה לחזור בו, זה כבר לא אפשרי.

הדוגמא המורכבת מעולם הקרבנות מראה לנו את היסוד שזיהה הרב גדליה: אדם רוצה סתירות, אך נאלץ לבחור באפשרות אחת ומשעה שבחר, זו האפשרות שתחייב אותו באופן בלתי הפיך.

****

לדעת לבחור

אז מה למדנו? לא רק על נדרים והתחייבויות אלא גם על עצמנו. דרך פירושו המקורי והמעמיק של הרב גדליה למדנו משהו יסודי על עצמנו, משהו שהוא ברור ברגע שמבינים אותו. אנו מסוגלים לחשיבה הגיונית, להיות רציונליים, אבל לא תמיד אנו נוהגים בצורה כזו. החיים מאלצים אותנו לבחור ואז עלינו לכבד את דיבורנו ואת עצמנו. ואם בחרנו להתחייב בנדר ושבועה, עלינו לקיים. בלי זה, אין חיים חברתיים תקינים, אך הניזוק העיקרי הוא האדם עצמו.

במשפט אחד: אנו מלאי סתירות אבל מסוגלים להיות רציונליים. לכן עלינו לדעת לבחור נכון ולעמוד במה שבחרנו לומר במילים. פשוט? בהחלט. אבל האם היינו שמים לב לתובנות אלו לפני שלמדנו את דברי הרב גדליה נדל?

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (פרשת מטות) פרק ל פסוק ג

[2] משנה מסכת תמורה פרק ה משנה ד