עצירה למחשבה על פרשת פנחס תשפ״ב: כפרה על הירח: כאשר א-לוהים מבקש סליחה

בפרשתנו מופיעה רשימת הקרבנות הקבועים ובראש חודש יש קורבן חטאת. מדוע? רבי שמעון בן פזי וריש לקיש אומרים שכך הקדוש ברוך הוא מבקש סליחה. על מה? ומה זה בא ללמדנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כל ילד מכיר את המדרש היפה שמביא רש"י בפרשת "בראשית":

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם

וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה

וְאֵת הַכּוֹכָבִים[1]

רש"י מוצא כאן מהפך בן שלושה שלבים בקורותיה של הלבנה.

המאורות הגדולים וגו' – שוים נבראו.

ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד

ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה

בדרך כלל הגננת מוסיפה ומרחיבה. מתארת את השמש והירח, שנבראו שוים בגודלם, את הירח שמאיים על השמש: אני הולך להתלונן לבורא שלנו, שהרי לא יתכן שנהיה שנינו באותו גודל! והשמש שותקת, נעלבת ומאויימת אבל שותקת. והיא מרויחה: א-לוהים מגן עליה וגם מעלה אותה לגדולה.

זה סיפור יפה עם לקחים חשובים. לא לריב, לא להתעקש, לוותר. יש כאן נראטיב (סיפור חיים) חשוב: דע לוותר. לא תינזק, ורק תצליח. דווקא המרבה להתלונן – הוא זה שפוגע  בעצמו במלחמותיו.

עד כאן הסיפור המוכר ומשמעותו החינוכית.

*   *   *

אלוקים משלם פיצויים

המדרש שממנו לקח רש"י חובר בידי רבי שמעון בן פזי, הוא רבי סימון מארץ ישראל, בעל אגדה מופלג[2]. הנה המדרש[3] המקורי בקיצור ובעברית:

אמרה הירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?

אמר לה: לכי ומעטי את עצמך!

אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?

נעצור לרגע כדי להעיר שהטענה של הירח מובנת על רקע התרבות של אז, אבל אנו כבר מאמינים בשויון. מלך או נשיא מתמנים כדי לשרת את הציבור ולא כדי לממש שתלטנות אישית.

אמנם לפי המדרש הקב"ה קיבל את טענת הירח (מה כבר אמרתי) והציע פיוסים:

אמר לה: לכי למשול ביום ובלילה (הירח נראה לפעמים ביום).

אמרה לו: זה לא תפקיד חשוב, כי אור הנר מיותר בשעות היום.

אמר לה: עם ישראל יספרו לפי מהלכך את החודשים והשנים

אמרה לו: גם בשמש משתמשים לספירה!

לכי, וייקראו צדיקים בכינוי שקיבלת: יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן.

ראה שלא נחה דעתה.

אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! – וזה הפסוק בפרשתנו, על החטאת הקרבה בראש חודש.

אך כיצד יעלה על הדעת שהקב"ה צריך שיביאו עליו כפרה? ובכלל – למי אפשר להביא אותה אם לא אליו בעצמו? (ואכן הרי"ף גורס: הביאו אלי כפרה וכו').

גם כאן אפשר למצוא נראטיב חינוכי. להעניש זה לפעמים הכרחי כדי ללמד לקח את הגאוותן, אבל גם המעניש צריך להצטער. וכמובן יש לשלב עונש ומאור פנים, שמאל דוחה וימין מקרבת.

הרשו לי להציע פירוש חדש משלי, ולשם כך דרוש לנו פרק חדש.

*   *   *

כשא-לוהים מבקש סליחה

כידוע, האימפריה הרומאית גרמה לנו סבל רב: גזירות קשות, מעשי זוועה שמזכירים את השואה. למתוח עליהם ביקורת היה מסוכן[4]. רבי שמעון בן יוחאי, שעשה זאת, ברח והסתתר כדי שלא יהרגוהו.

אז איך מדברים עליהם למרות הכל? באמצעות משלים. לכן חכמים המשילו את עם ישראל ורומא ליעקב ועשו, כדי שהרומאים לא יבינו שמדברים עליהם.

גם רבי שמעון בן פזי, בעל המדרש שלנו, נהג לבקר את רומא[5], וזה המפתח למדרש: רומא היא השמש, השולטת בעולם. עם ישראל הוא הירח, המתלונן על הגדולה שניתנה לרומא. אמנם הקב"ה משאיר את רומא בגדולתה (השמש שולטת ביום), אבל עם ישראל מקבל פיצוי: תורה ומצוות (כגון מצות קידוש החודש והמועדים התלויים בו) וגדולי העולם הם שלנו (יעקב אבינו, שמואל הקטן, דוד המלך).

אולם כה קשה היה הסבל שגרמו הרומאים עד שעם ישראל אינו יכול להתפייס, והקב"ה אומר: אכן עלי לכפר על מה שעוללתי לעם ישראל!

אם האמירה הזו נראית כחוצפה כלפי שמים, מתברר שאין היא יחידה במינה. ממזרים, פסולי חיתון, הם עשוקים בידי התורה, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמן[6]. ושם עוד מקרים של סבל קשה.

על כל אלו הקב"ה כביכול מודה ואומר: אני הוא זה שציערתי אותם – ועלי לתקן!

נכון שתמורת החולשה המדינית והסבל זכינו, אנו בני ישראל, לתורה ומצוות, ובהם, בחיים הערכיים והישרים שלנו, אנו מתעלים ועולים על רודפינו. אבל עד שתבוא הגאולה, עד שיתוקן עולם במלכות ש-די, אומר לנו הקב"ה במדרשו של רבי סימון: אתם, כמו הירח, סובלים, והפיצוי שקיבלתם אינו ממש מספיק. אני מבקש סליחה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] בראשית א טז, רש"י שם.

[2] אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, מרגליות, עמ' 686.

[3] חולין ס ב ומקבילות רבות אך זו הגרסה המלאה ביותר וכנראה המקורית.

[4] אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג. (שבת לג ב)

[5] ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני וראו מרגליות שם.

[6] קהלת ד, א.