עצירה למחשבה על פרשת פקודי תשפ"ב: אנחנו לא מלאכים‎‎

בגדי הכהונה המפוארים נועדו רק לעבודה בקודש. האם מותר לכהן להישאר בבגדים אלו כל עוד הוא במקדש, למרות שאינו עובד?

השאלה אינה נזכרת בתורה, אבל חכמינו ענו עליה על סמך עקרון גדול בפסיכולוגיה האנושית. לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

והעקרון הזה קובע הלכות רבות ומלמד אותנו: אין שום צורך להיות עצבני. התורה נועדה לקדשנו, ולא לגרום לנו רגשות אשמה.

ואיך מסביר זאת המשגיח המפורסם, רבי ירוחם הלוי ממיר?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בגדים יפהפיים היו להם לכהנים עבור עבודתם במשכן[1].

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת

וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ

ארבעה בגדים לכל כהן, במשכן ולדורות: מכנסים קצרים, ומעליהם כתונת – בגד עליון. הבגד קשור באבנט – חגורה. ועל ראשם – כובע גבוה. הבגדים עשויים מן החומרים היקרים והיפים ביותר. מִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי – חוטים משולבים של צמר במיטב הצבעים היפים.

וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ – הכהן חייב ללבוש את בגדו מן הרגע בו הוא מגיע לעבוד במקדש

וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו  – כהן שעבד לא במלוא בגדיו חייב מיתה!

בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ – אך הבגדים מיועדים אך ורק לעבודה. כהן שיצא בלבוש כהונתו חייב קרבן מעילה – אם היה שוגג.

****

ספקות ומחלוקות

ומה יעשה כהן לאחר שסיים את עבודתו במקדש? יש כאן שני צדדים:

האם נאמר שהחובה וההיתר ללבוש בגדי כהונה נמשכים כל עוד הכהן במקדש?

או שמא ברגע שיסיים – מייד יפשוט ויחליף לבגדים רגילים, בלשכה המיועדת לכך?

הנה התשובה. במשנה למדנו[2]:

(הכהנים) לא היו ישנים בבגדי קדש

אלא פושטין ומקפלין ומניחים אותן תחת ראשיהן

ומכאן ניתן לדייק[3]:

לא היו ישנים בבגדי קדש –

שינה הוא דלא, אבל הילוך מהלכים

שמעת מינה (אפשר להסיק) בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן?

אמנם דיוקים אינם הוכחה חד משמעית, כפי שמבואר בהמשך הסוגיה, אבל כך נפסק להלכה[4].

בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה

הסברה פשוטה: אי אפשר לבצע תפקידים באופן מושלם, ואי אפשר להיזהר שלא להשתמש בבגדים מעבר לזמן העבודה המצומצם. בלשון חכמינו[5]: לא ניתנה תורה למלאכי השרת. לכן ההיתר הרחב.

אנו בני אדם, והתורה מתחשבת בכך, והמצוות כוללות בתוכן תמיד את העקרון הזה.

לכן כאשר פועלים בונים במקדש, הבניה תוקדש למטרתה רק בסיום העבודות. מדוע? מפני שהפועלים עלולים לנוח לרגע בצל – ואילו הבניה היתה מתקדשת מייד, הם היו עוברים על איסור.

בדומה לזה, למרות שצריך להקפיד על נקיון הגוף, במיוחד עבור תפילין ותפילה, יש גבול כמה אדם יכול לשמור על עצמו, ולכן לא נדרשת נקיות מושלמת, כמבואר בסוגיות ובהלכות.

וההתחשבות הזו מגיעה עמוק מאד, עד נפש האדם. ולזה ראוי פרק בפני עצמו.

****

נקיות, זהירות וזריזות

מי שינסה להיות מושלם – ייכשל. מי שמנסה לחיות לפי רף גבוה מדי יסבול מרגשות אשמה.

המשגיח המפורסם, רבי ירוחם הלוי, מתאר[6] את הפחד ואת הסבל של מי שמנסה לאפות מצה ללא חשש חימוץ.

כשנתבונן בדיני אפיית המצה, בגודל השימור והזהירות שלא יחמיץ אף "במשהו", הרי באמת מבהיל הוא עד מאד. מי זה יוכל להשמר ולהנצל מחשש משהו חמץ במצתו, שכמעט שאין זה ביכולת האדם, שהרי הבצק מחמיץ בן – רגע.

אלו חיים אומללים וקשים

… אדם ירא שמים ועצבני הלואי שיעלה בידו לאפות כזית מצה לצאת בה ידי חובתו,

וכל ימי החג בודאי יוכרח להתפרנס בפירות…

ואמנם ספרו על אדם גדול שאין דרכו לעמוד בשעת אפיית מצתו מפני שלבו נוקפו.

הלך המחשבה התובעני הזה עלול לגרום לאדם שלא יאכל אלא את מינימום המצה האפשרי, ודווקא אדם שאכפת לו לא יוכל להשתתף בהכנת המצה מתוך הפחד והעצבנות!

הפתרון פשוט מאד והוא נזכר לעיל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת. אי אפשר לדקדק ולא חייבים!

ומכאן אל תחום הנפש, אל החינוך העצמי. האם יכול האדם להיות נקי לחלוטין מהרהורי עבירה, מהתאוות רגעית לדבר איסור?

זה בלתי אפשרי!

ולכן, כפי שהאופה מצות נזהר לפי יכולת האדם, כך בכל המצוות שלנו, כולל העבודה הפנימית על מחשבותינו. הכל לפי מה שאנו מסוגלים.

שלימות היא בלתי אפשרית, ולכן אין מקום לרגשות אשמה ופחד ועצבנות. אנו עושים מה שאנו יכולים וזה מה שה' רוצה מאיתנו, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (תצוה) כח, מ, מג; (פקודי) לט: א, כז – כט, מא.

[2] משנה תמיד א א

[3] תמיד כז א

[4] רמב"ם הלכות כלי המקדש ח יא

[5] קדושין נד א, מעילה יד ב, שכל טוב (בובר) (שמות (פרשת בא) יג, טז)

[6] דעת חכמה ומוסר חלק א מאמר לז