עצירה למחשבה על פרשת צו תשפ״א: מדוע נדחה המדרש של הכהנים?

בישיבת יבנה, אחרי החורבן, עלתה השאלה התיאורטית: האם כהנים היו חייבים בתשלום השנתי הקבוע של מימון המקדש דרך "מחצית השקל"?

בדבר זה היתה מחלוקת בין גדול הדור דאז, רבן יוחנן בן זכאי שחייב אותם, לבין הכהנים שהוכיחו שהם פטורים מכוח דרשה שהיתה אמורה להיות מוסכמת גם על חכמים.

זה היה רק דיון תיאורטי, כי לא נתנו עוד מחצית השקל, אבל הסברות מאחורי המחלוקת מלמדות אותנו על כללי ההתנהגות והחינוך החשובים ביותר בתורה.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

נא להכיר: קרבן מנחה[1].

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה:

וְהֵרִים  (=הכהן) מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ (בידו המאוגרפת) מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה וְהִקְטִיר – וְהַנּוֹתֶרֶת יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ, חָק עוֹלָם

בעברית שלנו: מנחה היא תערובת של קמח ושמן, עם קצת לבונה. כמות קטנה, בגודל יד סגורה, מוקטרת על המזבח. השאר יאכלו הכהנים בבית המקדש.

אבל יש מנחה שאסור לכהנים לאכול. זו שלהם.

וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל

אבל מדוע אסור לכהנים לאכול ממנחת כהן ומדוע כולה קרבה על המזבח?

רבותינו הראשונים עונים כולם אותה תשובה[2]:

לפי שהכהן מקריב קרבנו בעצמו ואם יקריב מנחה יקריבנה בעצמו ויאכלנה, ונמצא כאלו לא הקריב כלום שאין למזבח ממנה אלא הקומץ והלבונה

וה"בכור שור" אף מדגיש:

ישראל מביא מנחתו ומקטיר הקומץ והשאר אוכלים הכהנים, שהם משרתים של הקדוש ברוך הוא, ונמצאת כולה דורון.

אבל כהן, כיון דהוא עצמה אוכלה, מה דורון הביא? בכריסיה אוכליה (=מילא את כרסו) ולכך כולה כליל

היום היינו יכולים להציע הסבר נוסף: משום והייתם נקיים. אם הכהן יאכל ממנחתו שלו או ממנחת אחיו הכהנים, זה נראה כאילו הוא דואג לעצמו. ואפשר שזו כוונת רבותינו הראשונים בדבריהם.

****

מנחת סוטה

העקרון שמנחת כהן צריכה לקרב כליל יוצר מצב בעייתי כאשר כהן צריך להביא מנחת סוטה.

מהי מנחת סוטה? אשה חשודה בבגידה מובאת לעזרה למבחן ובעלה צריך להביא "מנחת סוטה". מה ייעשה במנחת כהן שאשתו חשודה? המנחה הזו נרכשת על ידו אבל היא גם על שם אשתו. השאלה המעניינת הזו אינה נזכרת בתורה עצמה, אבל המדרש[3] מציע את הפתרון הבא:

אשת כהן אין מנחתה נאכלת מפני חלק בעלה. ואינה קריבה כולה מפני חלקה.

אלא כיצד עושין בה? –  הקומץ קרב לבדו והשיירין מתפזרין על הדשן

אי אפשר לתת לכהנים לאכול ממנה, בגלל חלק הכהן, אבל גם אי אפשר להקריב את כולה – בגלל חלק האשה. לכן מקריבים את הקומץ והשאר יושלך אל בית הדשן. "הדשן" זו לשון נקיה לפסולת המזבח, שאמנם אין בה שימוש, אבל עדיין נוהגים בה כבוד.

מכאן למדנו: גם אם לכהן יש רק חלק במנחה, אין הכהנים אוכלים ממנה.

****

הכהנים דרשו לעצמם

מכאן למדו הכהנים לפטור את עצמם מהתשלום השנתי לבית המקדש, "מחצית השקל".

וכל מנחת כהן כליל תהיה – לא תאכל. הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו (הם) היאך נאכלין

לשיטתם, אסור להם לממן את הקרבנות דרך התרומה השנתית הידועה בשם "מחצית השקל". כי אז יש להם חלק בכל קרבנות הציבור, ואז לא יוכלו לקיים מצוות אכילה במנחות הציבוריות.

האין זה נימוק משכנע, שגם חכמים אמורים להסכים לו, כפי שמצאנו לגבי מנחת סוטה של אשת כהן?

רבן יוחנן בן זכאי[4], שבנה לאחר חורבן המקדש את ישיבת יבנה, מביא את המדרש ומעיר עליו:

הכהנים דורשים מקרא זה לעצמן.

האם ריב"ז חושד בכהנים שהמדרש שלהם מיועד למטרות אנוכיות? האם הכהנים שרצו לחסוך לעצמם מחצית השקל פעם בשנה (זה לא רווח משמעותי) או שמא רצו להאדיר את מעמדם, להראות שהם לא כמו שאר ישראל, החייבים במחצית השקל, שהרי הם ממילא עובדים במקדש?

בין כך ובין כך, מה יענה ריב"ז להוכחה שלהם? הרי חכמים מודים שאין הכהנים אוכלים ממנחותיהם שלהם גם כאשר יש להם רק בעלות חלקית. אז מדוע כאן זה אחרת?

הנה הצעה של אחד האמוראים[5]. חכמים דרשו את החובה של מחצית השקל מן הפסוק זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים ודייקו "י"ב שבטים יתנו". בעברית שלנו: בתרומה הראשונה להקמת המשכן לא היו הכהנים והלווים פטורים, אז אם כך בשעה ראשונה, כך גם לדורות.

ועדיין יש לנו לשאול: האם זו תשובה טובה? לכל היותר יש כאן סתירה בין העקרון של וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לבין "י"ב שבטים יתנו". על סמך מכריע רבן יוחנן בן זכאי נגד הכהנים?

רשאים אנו לשער: ריב"ז סבור שלא יעלה על הדעת שהתורה תבדיל בין יהודי ליהודי. לא יתכן ששבט אחד יצא דופן משאר השבטים. ובלשוננו, כמו לשון חכמים במקומות אחרים: אין לפרוש מן הציבור.

וכן פוסק הרמב"ם[6]:

הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים.

כלומר: גם המיוחסים וגם אלו שהצטרפו לעם ישראל כולם חייבים כאחד במחצית השקל.

אמנם אין לנו מקדש ואין מצות מחצית השקל נוהגת היום, אבל העקרון קיים. אין להפלות בין יהודי ליהודי, וכולם חייבים כאחד – וזכאים כאחד – בהוצאות המקדש ומימון הקרבנות. ואין לפרוש מן הציבור.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (פרשת צו) ו:ז – יא, טז

[2] מושב זקנים ויקרא (פרשת צו) ו:טז בשם הרמב"ם.

[3] מדרש הגדול ויקרא (פרשת צו) ו:טז

[4] רבי ברכיה בירושלמי שקלים ג ב, בבלי מנחות כא ב.

[5] שמות (פרשת כי תשא) ל:יג, ירושלמי שקלים א ג.

[6] רמב"ם שקלים א:ז