עצירה למחשבה על פרשת צו תשפ״ג: מי מקבל את העורות ולמה?

לא כל הקרבן עולה על המזבח. נשאר בשר, שמתחלק לכהנים. נשארים עורות, ששווים הרבה כסף.

הפסוקים קובעים למי צריך לתת אותם. והנה הפתעה: חכמים פירשו את הפסוקים ושינו את ההלכה שנראית כפשוטו של מקרא.

מה היתה הדרשה שלהם, ומה אפשר ללמוד ממנה?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשתנו, בין דיני קרבן אשם[1], מופיע, שלא במקומו, פסוק העוסק בקרבן עולה.

עֹלַת אִישׁ – עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב – לַכֹּהֵן

ומן הקטע הזה לומדים הרבה מאד.

ראשית, אמנם קרבן עולה, כשמו, נשרף כולו על המזבח. אבל העור – לא.

וברור מדוע: עור אינו נשרף היטב ואין זה כבוד להעלותו על המזבח. לכן, לפני העלאת בשר הבהמה על המזבח, צריך לפשוט את העור.

אבל מה יעשו בו, ולמי יתנו אותו? זה שווה כסף…

ובכן, אילולא הפסוק, היו שלוש אפשרויות שצריך לשקול.

• לשרפו בחוץ, כמו שעושים בעורות הקרבנות של יום הכיפורים.
• להעבירו לבדק הבית, כלומר להוצאת תחזוקת המקדש ובנייתו. זה אומר שהיה צריך לפדות את העור, כלומר למכרו. הכסף יגיע למקדש ורק אז העור יחזור להיות חולין.
• לתתו לבעלים. הרי העור מעולם לא היה מיועד למזבח, ואין הוא אלא עטיפה של הקרבן. וזה באמת מה שעושים בעורותיהם של קודשים קלים, כמו שלמים.

התורה בוחרת באפשרות רביעית:

עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב – לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה.

הכהן שהקריב יקבל את העור.

ומכאן למדנו על החטאת והאשם, שגם עורותיהם יימסרו לכהן.

****

אחד למען כולם

הכהן האחראי זוכה לא רק בעור של העולה אלא גם בבשר הקרבנות (למעט הַחֲלָבִים, חלק מן הבשר שקרב על המזבח).

והכל כתוב בפסוקי הפרשה.

על חטאת נאמר: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא (=המקריב) אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה. האשם הוקש לחטאת: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה. וגם בתודה – קרבן שְׁלָמִים, שמגיע עם חלות – נאמר: לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה[2].

לפי הפשט, הכהן הַמְחַטֵּא יקבל את בשר החטאת, האשם, השלמים וחלות התודה, ואת העור של העולה. הוא ורק הוא.

זה מה שעולה מן התורה שבכתב. אבל חכמינו דרשו[3] וקבעו חלוקה שונה. הכהן המקריב יתחלק עם כל אֶחָיו שעובדים איתו באותו יום בבית המקדש. בלשון חכמינו: בית האב שלו.

כאן צריך לשאול, כמו הגמרא, מנלן? מהיכן למדנו לקחת מהכהן ולחלק לבני משפחתו?

הנה התשובה, והיא די מורכבת, אז אפשר לדלג ישר אל הפרק הבא, אל הסברות החינוכיות.

חכמינו דרשו סתירה בין שני פסוקים שכנים בדיני קרבן מנחה[4]:

וְכָל מִנְחָה בַּתַּנּוּר בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה – רק לו!

וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה – לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו – לכל הכהנים כולם!

יש עוד סתירות כאלו. כאן ובכולן, חכמים מזהים שני מקרי קצה, המסמנים מרחב בין שני הצדדים.

בנידוננו, הסתירה מחייבת לפרש שהזכיה אינה רק לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ וגם לא לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן בכל מקום שהם.

אז מי כן? אלו שבמרחב האמצעי בין שני ביטויי הקצה. הכהנים שנמצאים היום בבית המקדש, בית האב של הכהן המקריב.

במשפט אחד: כל מי שכן נמצא, שזכותו להימצא – מקבל. לכן מחלקים בין כולם.

כך בקרבן מנחה וכך בכל הקרבנות כולם.

****

דרשות וערכים

כאן מתבקש לשאול: האם זו רק דרשה פורמלית? או שמא יש כאן הגיון וסברה?

אכן, יש. וזו, כמו תמיד, סברה חינוכית עמוקה.

חכמים רצו למנוע קנאה ומריבות בין הכהנים. לא יעלה על הדעת שהתורה תחלק הטבות שיגרמו לסכסוכים. למה הוא כן ואנחנו לא.

אבל יש כאן יותר מזה.

לכהן לא "מגיע" לקבל בשר ועור רק מפני שהוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, בגלל שהוא זה שזכה בהגרלה וביצע את ההקרבה. ממש לא.

אתה רק נציג של קבוצה, אומרים חכמים לכהן. זכית לשרת בקודש, אז עכשו תזכה להתחלק במה שמוענק לך עם כל אחיך, כאן ועכשו.

וגם זה עדיין לא הכל.

יש כאן מסר לכהנים. נבחרתם לייצג אותנו, עַם ישראל, לפני א-לוהים, וזה חשוב מאד. אבל גם אתם רק אורחים בבית המקדש. בלשון הגמרא, כל מה שכהנים מקבלים הם זוכים "משולחן גבוה".

זו גם הגדרה הלכתית, שיש לה נפקויות שונות כמבואר במקומות אחרים בתלמוד, וזו גם קביעה חינוכית. ובעצם לא רק להם, לכהנים, אלא לכולנו.

זכית לקבל תפקיד? זה נפלא, אבל אל תתגאה, אל תחשוב שרק לך מגיע. אתה רק חלק מקבוצה גדולה, ועליך להשתמש במה שקיבלת לטובת כולם, ולא רק למען עצמך.

זה נקרא ענווה.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (צו) ז, ח. משנה זבחים יב ג.

[2] ויקרא (צו) ו, יט; ז ז; ז יד.

[3] ספרא צו פרשה ה תחילת פרק י אות ב

[4] ויקרא (צו) ז, ט-י