עצירה למחשבה על פרשת קרח תשפ"ב: להלך בין הרוחות

משה ואהרן גילו שלא רק שקורח ואנשיו נגדם, אלא שכל העם תומך בשקט בקורח. ואז א-לוהים רוצה להעניש את כולם. איך הם מלמדים עליהם זכות?

ומה לומדים מכאן לדורות על הפסיכולוגיה האנושית, ועל התנאי החיוני שדרוש למנהיגים, רבנים ותלמידי חכמים – וכולנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בין כל העימותים וההתמודדויות שצפויים למשה ואהרן בפרשתנו, הנה אחד שלא ממש ציפו לו[1].

קורח גורף אחריו עוד מאתיים וחמשים איש, נשיאים, שחושבים שהם יכולים להחליף את משה ואהרן.

משה מתכנן ניסוי.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְדֹוָד אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר

מי מוזמן? עֲדָתְךָ  – אלו שמאמינים שקורח צודק, שהולכים איתו.

(אחר כך יהיה הניסוי המפורסם בקטורת, אבל לא זה הנושא שלנו.)

למחרת משה מגלה מה שלא חשב עליו מראש.

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

ומי הגיע? כָּל הָעֵדָה – כל העם!

וכאן נשקפת לכולם סכנה איומה. אמנם הם לא באו למרוד אבל הם כן באו לִצְפּוֹת והעניקו תמיכה שקטה לקורח ושותפיו.

ועל זה מגיע עונש.

וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע

אבל גם משה וגם אהרן אינם מוכנים שימותו כולם בעוון היחידים

וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:

אֵ-ל אֱ-לֹוהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא – וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?

על סמך מה ביקשו משה ואהרן להסיר את העונש מעל הצופים?

לפי פרשנותנו, הם לקחו את האשמה על עצמם. וזה נלמד מן הביטוי שלהם אֵ-ל אֱ-לֹוהֵי הָרוּחֹת.

בני ישראל – ובני אדם בכלל – הם רוחות רוחות. תפיסות תפיסות, רצונות רצונות. כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְדֹוָד[2] – רק א-לוהים יכול להבין אדם עד הסוף וכל אדם מצדיק לעצמו את בחירותיו. לכל אחד יש נימוקים מדוע עשה מה שעשה ונמנע ממה שנמנע ומדוע זה דווקא טוב מאד.

אנחנו לא הצלחנו לענות לדרישות של כל העם, כי לא השכלנו לרדת לסוף דעתו של כל אחד ואחד, אומרים משה ואהרן, אז למה להעניש את כל העם על המחדל שלנו?

****

בקשתו האחרונה של משה רבנו

אנו פוגשים באותה נוסחה ובאותו רעיון בתפילתו של משה על האיש שייבחר להחליף אותו בתפקיד[3].

יִפְקֹד יְדֹוָד אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם

וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְדֹוָד כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

רק מנהיג שיוכל להבין לרוחו הפרטי של כל אדם יכול להנהיג. בלעדיו הרי כולנו ככבשים שאין לנו מי שיוליך אותנו, כי כל אחד מאמין בדרכו שלו.

כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה, כך אין דעתם שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו יאמרו רבותינו במדרש.

האין זו תפילה נהדרת? ומה עונה א-לוהים?

קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ – וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו

אין דבר כזה, אדם שיכול להבין את כולם ולדבר עם כולם, אומר א-לוהים. בוודאי לא מי שיהיה טוב יותר ממשה. זו בקשה בלתי אפשרית. כל מה שאפשר לייחל לו הוא לתת לו סמכות ולהנחות אותו…

****

לשאת ולסבול

אז מה כן? מה העצה למנהיגים ולרבנים?

ענווה.

צריך לזכור שלכל אחד דרכו שלו ומי יאמר מי עולה על מי. וכמאמרם של חכמי יבנה[4]

אני בריה – וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר – והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי – והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתו כך אני איני מתגדר במלאכתי

ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט?

שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

וכותב על זה הרב יוסף דב סולוביצ'יק:

כמו שעם הארץ אינו מתגדל ואיננו בעל גאווה מחמת מלאכתו – כך ת"ח (תלמיד חכם) צריך ליזהר שלא להתגדל במלאכתו ולהחזיק טובה לעצמו משום שהוא ת"ח.

אף על פי שיש מצוה לכבד תלמיד חכם, הת"ח בעצמו צריך להיות עניו ושפל רוח.

והנה למלך יש אזהרה מיוחדת "לבלתי רום לבבו מאחיו" ויש בחז"ל "מאן מלכי רבנן" – כלומר שתלמידי חכמים הם מלכים (על עצמם).

ונראה דיש אזהרה מיוחדת לת"ח שלא להתגאות, וצריך הת"ח להיזהר "לבלתי רום לבבו מאחיו", ומשום שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

ענווה לא תספיק כדי למנוע מחלוקת, וכפי שראינו בפרשתנו שקרה למשה, הענו מכל אדם, אבל ענווה היא עדיין המכשיר הטוב ביותר כדי להבין את הזולת ולא להתנשא מעליו!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (קרח) טז, טז – כב

[2] משלי טז, ב

[3] במדבר (פינחס) כז, טו – יח וראו בתנחומא שם פנחס י.

[4] ברכות יז א עם הגהת דקדוקי סופרים וכפירוש הגריד"ס ב"רשימות שיעורים" שם.