עצירה למחשבה על פרשת ראה תשפ״ב: איסור מחיקת שם

כולם יודעים שאסור למחוק את שֵׁם הַשֵּׁם וזה נלמד גם בפרשתנו.

אבל מתי הופיע האיסור הזה בפעם הראשונה, ומהיכן למדוהו חכמים? צפו להפתעות…

ומה זה מלמד אותנו על האופן שבו מתגלות הלכות חדשות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הלכות רבות נלמדות דרך דרשות של פסוקים. אבל למרות שיש להן רמז בתורה, הן חדשות.

כמו כאן[1].

משה מצווה על בני ישראל:

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֶת אֱלֹהֵיהֶם

וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם

וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא

זה ברור. אך הנה ההמשך:

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַידֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם

רגע, מה זה בדיוק לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן? מה אסור לעשות?

הפשט מתבאר לפי הפסוקים הבאים:

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱ-לֹהֵיכֶם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה,

וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן – לגויים יש מקדשי אלילים רבים. לנו יהיה רק מקדש אחד במקום אחד.

זו היא דעת רש"י (ועוד מפרשים), וזו נראית הבנת הפשט.

אבל זה לא הכל.

כבר אמרו חכמים : מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. לכן, גם אם לפי הפשט האיסור לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן מתייחס להמשך, אפשר לנסות לקשר אותו למה שנאמר לפניו.

וכך יש לנו שתי דרשות ושתי הלכות חדשות:

הנותץ אבן אחת

מן האולם, מן ההיכל … ומן המזבח – עובר בלא תעשה

שנאמר: ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לי"י א-להיכם

וגם:

המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה

שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לי"י א-להיכם

על הדרשה הראשונה חולק רבן גמליאל:

וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם חס ושלום – אז אין צורך באיסור כזה,

לפנינו דרשות מימי התנאים, לאחר החורבן. אבל מייד נגלה כי האיסור על מחיקת שֵׁם הַשֵּׁם הכתוב הוא עתיק בהרבה. לא מימי משה רבנו, אלא מימי החשמונאים..

****

חידוש עתיק

מגילת תענית[2] היא חיבור קצר מאד: רשימה של מועדים שבהם קרו דברים טובים ולכן נאסרו ימים אלו בתענית והספד. החיבור מימי בית שני והוא היה לפני חכמי המשנה והתלמוד, לצד כתבי הקודש.

ההלכה שלנו היא רקע לאירוע שמתומצת בשש מילים, שנתרגם לעברית:

בג' תשרי נלקחה האזכרה – כלומר של שֵׁם א-לוהים – מן השטרות.

ביאור: מלכות יון הרשעה, כלומר השלטון של אנטיוכוס, גזרו שמד על ישראל ואסרו לשמור מצוות. כאשר ניצחו בית חשמונאי החלו לציין את הנס גם בשטרות, כגון בהלוואות.

כיצד? בכל שטר יש תאריך, ולזכר הנס הוסיפו: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון. (כמובן, בלי המקף!). התוספת מזכירה שהמקדש שוחרר והכהנים בעבודתם, ותודה על הנס.

חכמים התנגדו: הרי אדם נוטל שטרו לאחר שנפרע וזורקו לָאוּר (לאש) או לאשפה…

זה לא היה קל לשכנע את העם לוותר על המנהג, וכאשר הצליחו, אמרו חכמים שצריך לתקן מועד להודאה!

מה הבעיה ההלכתית? אם אדם זורק את השטר עם השם "א-ל עליון" לאש, הוא שורף את שֵׁם הַשֵּׁם. אם הוא זורק אותו לאשפה, השטר מתלכלך וזה בזיון לשֵׁם הַשֵּׁם.

וכאן אפשר ללמוד משהו מפתיע לגבי תולדות ההלכה.

בדור של רבן גמליאל, האיסור של מחיקת השם נלמד דרך דרשה מקיימת. כפי שיסביר הרב יצחק אייזיק הלוי, בעל "דורות הראשונים", זוהי דרשה שמעגנת הלכה מוכרת בתוך התורה שבכתב.

ומאימתי ההלכה הזו מוכרת? זו לא מסורת מימי משה רבנו. זו שאלה חדשה שנולדה רק בדור של חכמי מגילת תענית, ובעקבותיה נקבעה ההלכה.

ואיך ידעו החכמים הללו לקבוע איסור? הרי הדרשה מהפסוקים בפרשתנו תיווצר רק מאות שנים אחר כך.

הווה אומר: המקור היה בתחושת הלב שלהם, שלא ראוי לזלזל בשֵׁם הַשֵּׁם, אפילו בכתב.

תחושה כזו היא סברה. וסברה היא מקור להלכה כאילו נכתבה בתורה עצמה!ֿ

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים (ראה) יב, ב-ו, רש"י שם ד בפירושו הראשון; סנהדרין לד א; תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה ח – ט ; ספרי דברים ראה סא

[2] בידנו מהדורה מדעית מפורשת בקפידה, דוגמא מופתית של מחקר תורני בידי ורד נעם, "מגילת תענית", יד בן צבי. כל החומר וההפניות הם משם ולשם.