עצירה למחשבה על פרשת ראה תש״פ: לֹא תִתְגֹּדְדוּ

שלום וברכה

יש מילים רבות בעברית עבור אי הסכמה: מחלוקת, ויכוח, מריבה. אפשר להתווכח ולריב על כל דבר, אבל יש תחום רגיש מאד שהמחלוקת אינה רצויה בו: פסיקת הלכה.

חז"ל מצאו בפרשתנו שתי מילים שעוסקות בדיוק בנושא הזה ודרשו מהן חובה לשמור על אחידות בהלכה. לא יעלה על הדעת שרבנים ובתי דינים יספקו תשובות חולקות לשאלות בהלכה.

אבל מאז חורבן בית שני יש מחלוקות חריפות – למשל מחלוקת בית הלל ובית שמאי – וזה המצב עד היום. אנו ניצבים בפני מסורות חולקות כמעט בכל שאלה…

אז מה עושים?

במשפט אחד: אם אי אפשר להשיג את האמת, אז צריך לכל הפחות לשמור על השלום…

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

התורה אינה כמו שאר ספרים. אותו משפט עשוי לאפשר קריאות שונות שכולן הלכה. זוהי כמובן שיטתו של אבי הדרשנים, רבי עקיבא.

הנה דוגמא אקטואלית.

לֹא תִתְגֹּדְדוּ – וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת[1]

מה זה להתגודד? לפצוע את עצמך מתוך התרגשות. אנו פוגשים את ההתנהגות הזו אצל נביאי הבעל בניסוי הגדול של אליהו הנביא בכרמל. נביאי השקר ניסו כך לעורר את האליל שלהם כדי שיבצע נס לעיני העם.

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם[2]

ואנו יודעים מי ניצח שם…

ההתגודדות, ביחיד או עדיף בצוותא, היתה הנוהל ששימש עובדי אלילים ומיסטיקאים כדי להכניס את עצמם למצב של אקסטזה, מצב תודעה חריג שבו אדם חש את עצמו בלתי כפוף לחוקי המציאות שלנו.

האיסור בפרשתנו אינו מכוון למיסטיקאים אלא לכל אדם. אסור לאבל לפצוע את עצמו מתוך צערו על המת.

חכמינו נטלו את שתי המילים לֹא תִתְגֹּדְדוּ מתוך ההקשר והפיקו הלכה חדשה. לדעת רבי יוחנן, יש רמז במילה תִתְגֹּדְדוּ לכך שיש כאן שני נושאים. אפשר היה לומר "לא תגודדו" בבנין פִעֵל וכיון שהתורה נוקטת את המילה בבנין התפעל אנו מבינים שעלינו לחפש ולדרוש משמעות נוספת.

מכאן למדו חכמים שאסור להחזיק במחלוקת, ובמיוחד במחלוקת הלכתית.

*   *   *

בין אידיאל למציאות

מתבקש לשאול: אם מחלוקת אסורה, אז איך זה שיש כה הרבה מחלוקות במסורת שלנו?

שאלה מצויינת, והנה התשובה:

שני חלקים בתורה. המסורת ממשה רבנו – עליה מתווספות כל העת תשובות לשאלות חדשות אשר מופיעות במשך הדורות. הידע והסמכות לענות נמסרה לחכמינו. הכרעותיהם הן "דברי סופרים" והן הופכות לחלק מן התורה שבעל פה.

כפי שמתארים חכמינו, כך נהגו בסנהדרין בירושלים. כאשר הגיעה שאלה חדשה, נפתח ויכוח. בשלב זה, ככל שהיה ריבוי דעות, מוטב. כפי שמסביר רבי יוחנן לאחר דורות, נוכחותו של מתווכח חריף מאתגרת את החכם ומאלצת אותו להבין עוד יותר טוב את שיטתו שלו[3].

ואז הוסכמה הלכה לפי הרוב. מכאן ואילך אסור היה לחלוק. החולק נקרא "זקן ממרה" ולעתים ציפה לו עונש מוות.

לאחר החורבן, הקים רבן יוחנן בן זכאי ישיבה ביבנה. שם כבר היו ויכוחים שלא הוכרעו. מפורסמות הן מחלוקותיהם של בית הלל ובית שמאי. בהן הוכרע כבית הלל, אבל היו גם היו שאלות שנותרו עם יותר מתשובה אחת.

יש הלכה גם למקרים כאלו. כל קהילה נהגה לפי המסורת שלה, לפי הרב שלה. וכך דרשו חכמים.

לא תתגודדו – לא תהו (תהיו) עשויים אגודות אגודות

מיכן לשני בתי דינין בעיר אחת שלא יהו אלו מורין כדברי בית שמאי ואלו מורין כדברי בית הלל[4]

בעיר אחת – לא, אבל כאשר המחלוקת היא בין שתי ערים שונות, זה עדיין בסדר!

*   *   *

רק לא פשקוילים

גם זה לא היה סוף הסיפור.

לסיכרא בבבל הגיעה ספינה עם דגים. רב הונא בר חיננא יצא ובדק ומצא קשקשים – והתיר. רבא חלק. הרי לא כל הדגים נבדקו, ואולי יש שם תערובת של איסור. רבא שלח שליחים עם שופרות – המקבילה של רמקולים בזמננו – כדי לאסור. וגם רב הונא שיגר שליחים ושופרות משלו כדי להתיר[5]. לא סופר לנו מה עשו בני העיר, אבל כנראה היו שנהגו כך ונהגו כך. ורבא הסכים לכך. הוא קובע כי אפילו באותה עיר, אם יש שני בתי דינים, זה לגיטימי שתהיה מחלוקת. האיסור לֹא תִתְגֹּדְדוּ אוסר רק מצב שבו שני רבנים באותו בית דין מפרסמים דעות חולקות!

צריך להבין שאין כאן רעים מול טובים. מחלוקת היא תוצאה בלתי נמנעת של שאלות חדשות, ריבוי חכמים וריבוי שיטות והעדר סמכות מרכזית מכרעת.

כל עוד חכמים מתווכחים במסגרת התורה, וכל ראיותיהם מתוכה, דבריהם ראויים להישמע ולהילמד[6]. במשך הדורות התפתחו מסורות פסיקה, ומי שלא הגיע להוראה נוהג כמנהג אבותיו או קהילתו. זה הטוב ביותר שבידו לעשות – וזה מה שההלכה מורה לנו.

במצב כזה אין מחלוקת, כי אסור להתעמת עם דעה אחרת כל עוד היא מושרשת במסורת.

לוי, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, התארח בבית בו הציעו לו בשר עוף בחלב. איום ונורא, הלא כן? אולם הוא רק סירב בנימוס לאכול. מאוחר יותר סיפר לרבו על ההצעה. רבי שאל מדוע לא נידה את הנוהגים כן והתלמיד ענה: אפשר שהם נהגו כמו ר' יוסי הגלילי שמתיר[7]! אם יש מסורת, אין להתערב.

והנה הדוגמא החריפה ביותר למחלוקת שלא היתה. במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות סכין בשבת לצורך מצות מילה. בני הקהילה נחשבים לצדיקים. מדוע? כי "מקומות מקומות שאני"[8]. קהילה רשאית ואף חייבת להיות נאמנה למסורת שלה. (כדי למנוע טעויות: היום הקונצנזוס בשאלה זו השתנה…).

זה הכלל: כאשר יש מסורות פסיקה שונות, או מחלוקות בין פוסקים מוכרים, בהעדר הכרעה ודאית ומוסכמת, כל מה שנותר לנו הוא ללמוד את המסורות שלנו, לשמוע לקול רב מוסמך – ולכבד את כל הדעות האחרות. לכבד – זה אומר להיות נאמנים לעצמנו, אבל גם לא לתבוע מאחרים לשנות את מנהגיהם לשלנו, ובוודאי שלא לחולל מחלוקת.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים פרק יד פסוק א

[2] מלכים א פרק יח פסוק כח

[3] בבלי בבא מציעא פד א.

[4] מדרש תנאים לדברים (הופמן) דברים פרשת ראה יד:א

[5] בבלי עבודה זרה מ א.

[6] בבלי חגיגה ג ב.

[7] בבלי שבת קל א.

[8] בבלי יבמות יד ב.