עצירה למחשבה על פרשת שופטים תשפ״ב: זהירות, שוחד

איסור שוחד הוא עתיק מאד ומוכר לנו גם מעמים אחרים. מה קרה לראש עיריה ולשופט שסרחו לפני 2500 שנה?

וכיצד חכמים לא הסתפקו באיסור הפשוט והמובן של שוחד והוסיפו הרחקות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

כל אדם צריך להיות הגון וישר, ושופט על אחת כמה וכמה[1].

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט

וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד

ומה זה שֹׁחַד?

בעברית מקראית זוהי מתנה[2] שתעביר את המקבל לצידו של הנותן.

מלך יהודה אסא שולח שֹׁחַד כסף וזהב אל מלך ארם כדי שיפר את בריתו עם מלך ישראל בעשא. מלך יהודה אחז שולח שֹׁחַד כסף וזהב אל מלך אשור שיילחם למענו בממלכות ישראל וארם.

אולם השימוש הנפוץ במילה הוא להטיית משפט.

גם בעמנו נכשלו בכך. אפילו בניו של שמואל הנביא לקחו שֹׁחַד. הנביאים ישעיהו, מיכה ויחזקאל[3], מחו נגד מעוותי דין.

אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים – יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם

וזו תופעה ידועה ומוכרת בכל העמים ובכל התרבויות.

כְּשִׁחַרְבֶּ היה ראש עירית נוזי, לפני יותר מ2500 שנה. הוא ניצל את מעמדו לרעה, ואף לקח שוחד. מעשיו נידונו ב-14 דיונים משפטיים שונים[4]!

המלכים אסרחדון ונבוכדנאצר מתפארים במלחמתם נגד שחיתות. נבוכדנאצר מצווה לכרות את ראשו של שופט רמאי, ואז להציג אותו לראווה ברחבי המדינה. בהמשך הוא מצווה להכין העתק אבן של הראש – ועליו ייחרת הסיפור הזה.

אבל שוחד זה לא רק כסף ולא רק ניצול לרעה.

****

זהירותם של חכמים

חכמים הגביהו את רף הדרישות מן הדיין[5].

ראשית, שֹׁחַד זה לא רק כסף ושווה כסף.

אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור

שנית, חכמים תבעו מן השופט אובייקטיביות מוחלטת.

בפסוק נאמר: הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

לפי פרשנותם של חכמינו, הכוונה לדיין שנהנה מאחד הצדדים ולכן נוטה שלא מדעת לטובתו. ולכן –

האמורא שמואל סרב לדון מי שהושיט לו יד לעלות מסירה אל היבשה.

אמימר מסרב לדון אדם שגרש עוף שהפריע לו.

מר עוקבא פוסל את עצמו אצל מי שכיסה רוק שפלט, לפני שהספיק לעשות זאת בעצמו.

וכאן עלינו לשאול: האם באמת יאבד חכם בכזו קלות את שיקול הדעת שלו?

אז הנה מעשה נוסף. ר' ישמעאל בר' יוסי מסרב לשבת במשפטו של אריס שהביא את התשלום הקבוע יום מוקדם מדי. הוא ממנה אחרים במקומו, אך נשאר להקשיב מהצד. ואז – הוא מוצא את עצמו חושב על טענות לטובת האריס.

וזו היתה מסקנתו:

מה אני, שלא נטלתי, ואם נטלתי את שלי נטלתי – מהפך בזכותו של הנותן

 מקבלי שוחד – על אחת כמה וכמה.

אף אחד מהצד לא ידע על מה שקורה בתוך נפשו של החכם אבל הוא משתף אותנו באירועים נפשיים אלו כדי שידע השופט להיזהר.

הגאון מוילנא[6] לומד מכאן שהשוחד משפיע על הלוקח באופן פסיכולוגי בלתי נמנע.

השוחד יעוור בין החכם בחכמת התורה, ובין הפיקח שיודע בטיב העולם.

החזון-איש מביע יותר אמון בחכם:

אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט… תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה וכל אבקת שקר ממנו והלאה.

אבל גם הוא מזהיר מפני הטבע האנושי הפסיכולוגי. תכונת האדם בבריאה –

להיות מושפע מטובת הנאה ואם יקבלנה, אזי הוסר ממנו גם מחסה החכמה אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל.

ועדיין ניתנה הרשות למפרש לחלוק. ר' ישמעאל בר' יוסי מצא את עצמו מהפך בזכותו של מי שעשה לו טובת הנאה – אבל הוא גם מודע לכך! וכיון שהוא מודע לכך – הוא מסוגל להתגבר על נטייתו הראשונית ולהיות אובייקטיבי.

זה קשה, אבל קשה זה אפשרי.

עדיין, חכמים לא רצו לאפשר להוציא עליהם שם רע, וסביר שגם לא רצו לסמוך על שיקול דעתם במצב פסיכולוגי מורכב.

לפנינו שתי מסקנות סותרות.

ראשית, חכם אמור להיות מודע לתהליכים הנפשיים שלו, וגם אם זה קשה, הוא מסוגל לזהות נטיות לב – ולהתגבר עליהן.

שנית – עדיין לא יהיה זה מן הראוי שישב לשפוט במצב כזה.

אמנם, התורה לא אסרה זאת במפורש, אבל נקיות דעתם וטהרת לבבם של חכמינו הביאה אותם להעמיד רף גבוה של יושר. ועל זה אנו מתפללים "השיבנו שופטינו כבראשונה".

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (משפטים) כג, ח; דברים (שופטים) טז, יט – כ

[2] מילון בן יהודה בערכו; אנצ' מקראית בערכו.

[3] מלכים א טו, יח–כ; מלכים ב טז, ז–ט; ישעיהו א, כג; ה כג; מיכה ג יא; יחזקאל כב יב

[4] מלול, קובצי הדינים, עמ' 117 הע' 91; אנצ' מקראית שם; מלול עמ' 111 הע' 55.

[5] כתובות קה ב – קו א.

[6] דברי אליהו בפרשתנו וקול אליהו שם. חזו"א "אמונה ובטחון".