עצירה למחשבה על פרשת שמות תשפ״א: וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו

הנביא הגדול ביותר, האיש שיגאל את ישראל ממצרים ויקבל תורה – וישנה את ההיסטוריה העולמית לתמיד – גדל בבית נכרי, בארמון של מלך זר ורודף. ובכל זאת, הוא תמיד חיפש את אחיו.

אבל הם לא התייחסו אליו באותו אופן.

עשרות שנים יעברו על משה בגלות, זר ובודד, עד שאלוקים ישלח אותו לגאול את עמו, וגם אז היה צריך לחכות למילת המפתח בנבואה, שגילתה לו שהוא חלק מהעם, שיש לו משפחה, שהוא אח.

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אפשר להתרשם בפרשתנו כי משה – גדול הנביאים, האיש שיגאל את ישראל ממצרים – גדל בבית פרעה מאז היה תינוק, מאז נמצא ביאור. אז לא. בת פרעה, שמצאה אותו על שפת היאור, חזרה והפקידה אותו אצל אמו – כנראה בלי לדעת שהיא היא – עד שיגדל ויפסיק לינוק.

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי  

לִי היא אומרת. היא רוצה אותו לעצמה!

וַתִּקַּח וַתְּנִיקֵהוּ. וַיִּגְדַּל וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן – רק כשנגמל, הוא נמסר לה.

גיל הגמילה היה שנתיים ושלוש ולפעמים יותר. אנו רשאים לשער כי יוכבד מתחה את הזמן ככל האפשר. אם כן, למשה היו כמה שנים להכיר את משפחתו וגם לראות מבפנים בית עברי.

ואז הוא נמסר לבת פרעה והיא כבר מגדלת אותו כבן למשפחת המלוכה.

איננו יודעים איך פרעה הסכים להחזיק בן עברי בארמון. אולי משה מצא חן בעיניו, וכן שיערו חז"ל במדרש. לחילופין, אפשר שלא ידע פרעה שהוא עברי, ואפשר שעצם קיומו של משה הוסתר ממנו.

כדברי האבן עזרא, משה התחנך בארמון ולמד הרגלי מנהיגות. אבל לזה יש להוסיף שעוד קודם לכן, עד גיל שלוש או חמש, הכיר את הוריו, את משפחתו, את עמו!

עכשו אנו מדלגים עם הסיפור שנים קדימה. משה גדל והתבגר. הוא יוצא מהארמון. אבל לא סתם. הוא מבקש להכיר את עמו.

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו

שימו לב: הגיל של משה לא נמסר לנו אבל קל לזהות את גיל ההתבגרות. גם מן ההמשך נראה שהיה כבר בוגר וחזק כדי להילחם בגבר זר ולנצח.

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – האם לא ידע משה על השיעבוד? ושמא ידע אבל אין דומה שמיעה לראיה.

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

זה רגע מכריע בחייו של משה: רגע קובע בהיסטוריה של כולנו. עליו לבחור. מיהו? מצרי או עברי?

והוא בוחר להיות עברי.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל

משה היה לא רק חזק בגופו אלא גם פיקח וזהיר. הוא בדק שאין מצרי נוסף בשטח שיוכל להסגירו. והוא הטמין את הגופה. מי ידע למצוא את ההרוג בימים שלא היתה משטרה.

העבריים רואים. אבל הוא אינו חושש מהם. להפך. הנה, הוא, שלא גדל ביניהם, נלחם למענם!

הוא לא מעלה בדעתו שהם אינם מזהים אותו, שהרצון הטוב להושיע את אחיו יעלה לו בעשרות שנים של גלות. בעיניו הם אחים. בעיניהם – לא.

****

זר ומוזר

סביר שמשה נס לארמון מייד לאחר שהכה את המצרי והחביא את הגופה. למחרת, הוא רוצה להמשיך בהיכרות עם עמו. ושוב יוצא לו להתקל במריבה.

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים (רבים) וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ

הפעם משה מנסה לדבר עם התוקפן. אבל התוקפן לא רוצה להקשיב!  הנה התגובה:

מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי

העברי התוקפן והרשע אינו מכיר את משה בן עמרם ויוכבד. הוא רואה נסיך מצרי מאיים. עם זאת, אפשר שהוא חש שמשה אינו כשאר המצרים. עובדה שהוא מעז להתחצף אליו.

ידי משה רפות. הוא רצה לחזור לעמו, לעזור להם – והם רואים בו בו זר!

איפה טעה? אולי כאשר נמלט לארמון בלי להסביר מיהו ולמה התערב. אפילו זה שהציל לא הבין מדוע הנסיך המצרי מתערב לטובתו. אולי חשב שזה נס: שני מצרים רבים ביניהם ומניחים לו לנפשו.

מדוע משה לא הציג את עצמו? ראו נא, אני משה, אחיכם מן הארמון. האם סמך על זה שזה יהיה מובן מעצמו – וטעה? ואולי חשב כעת שהם יודעים מיהו אבל שונאים אותו בגלל שהוא מייצג עבורם את השיעבוד. הלא גם כעת אינו מנסה לדבר, לשכנע אותם: אני משה, אני אחיכם, אני בן עמרם…

וזה נהיה רק יותר גרוע. הסיפור מגיע לארמון. נחשף הקשר העברי של הנסיך. פרעה מבקש להרגו.

משה בורח עד מדין. גם שם אהבת הצדק דוחפת אותו להתערב לטובת בנות כהן מדין ולהשקות את צאנן. וגם שם הוא אינו מסביר מיהו ומהו – וכי מה יאמר? וגם שם סבורים שהוא מצרי…

הוא מתחתן עם בת כהן מדין. יש לו משפחה, אבל בעיני עצמו הוא הזר הנצחי, בודד ללא עם. אנו יודעים זאת לפי השם שהוא קורא לבנו:

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה[1]

****

כן, אתה אח!

כששים שנה יישאר משה בגלות. ואז, א-לוהים מתגלה אליו ושולח אותו למצרים – והוא מסרב.

מפתיע, מפתיע מאד. האם יתכן ויכוח בין אדם לא-לוהים? ובכן, יש.

משה מציע נימוקים שונים, אבל אולי גם הזכרון המר של הדחיה שקיבל מן העם דוחף אותו לסרב.

א-לוהים מכנה אותם עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל[2]. משה קורא להם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כאילו הם זרים. כך הוא מרגיש!

ואולי זה משמעותי שמשה משתכנע רק כאשר א-לוהים מגייס לעזרה את אהרן.

הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ … הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ[3]

ואז, סוף סוף, משה חש שיש לו למי לחזור. והוא אומר זאת לחותנו:

אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם[4]

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות פרשת שמות ב:כב

[2] שמות פרשת שמות ג:י, יא

[3] שמות פרשת שמות ד:יד

[4] שמות פרשת שמות ד:יח