עצירה למחשבה על פרשת שמיני תשפ"ב: סימנים והודאות‎‎

היום הראשון של אהרן במשכן התחיל בהצלחה שהובילה לנס. ירדה אש משמים ושרפה את הקרבנות.

כאן, בחומש ויקרא, אנו מקבלים תשובה לשאלה שחכתה לנו מאז פרשת בראשית. לא, לשתי שאלות, אודות הקרבנות הראשונים בהיסטוריה.

ומה אנו לומדים מכאן לגבי עצמנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

נס, נס. אין מילה אחרת.

לאחר שמונת ימי המילואים, בהם משה רבנו עובד במשכן ומדגים לאהרן ולבניו את התיאוריה באופן מעשי, מגיע תורו של אהרן לעשות הכל בעצמו[1].

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד – תַּעֲשׂוּ

וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְדֹוָד

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם

וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד

ששה עשר פסוקים מאוחר יותר, אהרן מסיים להקריב את הקרבנות, להקטיר את המנחה, ולברך את עם ישראל בפעם הראשונה בברכת כהנים.

ואז קורה משהו שיקרה רק פעם אחת בהיסטוריה.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם – משה ואהרן נכנסים למשכן ויוצאים כדי לברך את העם.

ואז –

וַיֵּרָא כְבוֹד יְדֹוָד אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

הקטע המופלא הזה מסייע לנו לקבל תשובות לשתי שאלות מן העבר, תמיהות באשר לקרבנות הראשונים בהיסטוריה. כן, בפרשת בראשית.

הבה נחזור אחורה[2].

****

קין והבל

כולם מכירים את הסיפור.

וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה – שני בניו של אדם מתחילים ליישב את העולם בהתאם למה שצווה א-לוהים[3], מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ

והם מצליחים. ומביאים קרבן.

וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַידֹוָד

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן

אבל א-לוהים מעדיף את מנחתו של הבל וגם אותו עצמו.

וַיִּשַׁע יְדֹוָד אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ

וכאן מתבקש לשאול: איך ידעו הבל וקין שא-לוהים בחר בקרבנו של הבל ולא של קין?

התשובה בפרשתנו… ירדה אש וליחכה מנחתו כותב רש"י.

זה מה שאמרו חז"ל כי דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר[4] וילמד סתום מן המפורש. שם לא התבאר לנו כיצד ידעו הבל וקין שא-לוהים שעה אל הבל. יכולים היינו להניח שזה היה עניין סובייקטיבי: תחושת לב אצל הבל ואולי גם אצל אחיו. אבל פרשתנו עשויה ללמד מה היה שם: סימן חיצוני שאין לטעות בו. אש מהשמים.

אז זו השאלה הראשונה שמקבלת תשובה בפרשתנו. ומה השאלה השניה?

****

לדעת לומר תודה

כולנו יודעים את ההמשך העגום. קין מקנא. א-לוהים מזהיר אותו להתגבר אבל קין הורג את אחיו.

כן, דברים רעים יכולים להתרחש לאנשים טובים. אבל המפרשים עדיין התחבטו בדבר. האם נכשל גם הבל באיזה עוון או מחדל, ולכן היה ההמשך כפי שהיה?

נחזור ונשווה בין האירועים והפרשיות.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְדֹוָד וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים

ואז –

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם

כן, העם כולו מגיב: הם שרים, נופלים על פניהם. שמחים וגם מבטאים את הכרת הטובה שלהם.

ואיך הגיב הבל?  אתם מוזמנים לקרוא שוב. אבל אין מה לקרוא. לא כתוב כלום כי לא היה כלום.

עכשו אנו שמים לב לשתיקה הזועקת. הבל לא נפל על פניו, והיכן הרינה על הזכות שנפלה בחלקו?

אולי ההעדר הזה היה בעוכריו.

מכאן למדנו דבר גדול. ראשית, על האדם לעשות מה שביכולתו לעבוד את א-לוהים לפי הכללים. ואז הוא עשוי לזכות לא רק שא-לוהים יהיה שבע רצון ממנו וממעשיו, אלא גם לראות סימן שמעיד על כך. לפעמים זה נס כמו אש משמים, אבל בדרך כלל הסימן הוא תחושת הלב הפנימית: הצלחתי, עשיתי מה שנצטויתי. זכיתי!

ולכן תיקנו חכמינו[5] את האמירה הבאה עבור מי שמביא קרבן בכורים על הצלחתו בנחלתו:

עשינו מה שגזרת עלינו – אף אתה עשה מה שהבטחתנו

השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל.

הבל לא עשה זאת, אבל עם ישראל, בלי שיאמרו להם, הבינו מעצמם שזה השלב הבא. ועכשו גם אנחנו…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (שמיני) ט, ה) – ז כב) – כד

[2] בראשית (בראשית) ד, ב) – ה ורש"י לפסוק ד.

[3] בראשית (בראשית) א, כח

[4] ירושלמי ראש השנה ג ה, יומא נט א.

[5] משנה מעשר שני ה יג