עצירה למחשבה על פרשת תזריע-מצורע תשפ"א: מעשה באיש שאין לו בוהן
לא קל להיות מצורע. גם לאחר שמחלימים מן התסמינים, יש שני שלבים בדרך הארוכה שמחזירה את המתרפא אל חיי הקהילה והמשפחה. ראשית, טהרה. שנית – הכשרתו ליטול חלק בחיי המקדש. וכאן עולה שאלה נדירה שמותחת את גבולות ההלכה – וגם מלמדת אותנו כיצד מתפתחת התורה שבעל פה.
האם ואיך אפשר להכשיר מצורע שהחלים – אם אין לו אוזן או בוהן יד או רגל? מה יעלה בגורלו של אותו בעל מום?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
האם שאלתם את עצמכם אי פעם איך המצורע נטהר מצרעתו?
זה מורכב[1].
קודם כל בודק הכהן שחלפו התסמינים, ואז יש שני שלבים. טכס של טהרה, עם ציפורים, ולאחריו המצורע טהור לחזור לקהילה ולמשפחתו. אבל הוא עדיין מחוסר-כיפורים: אסור לו לבוא אל המקדש ולאכול בקודשים. לשם כך דרוש טכס נוסף: הקרבת קרבנות הטהרה של מצורע. וזה הנושא שלנו.
לאחר המתנה בת שבוע וטבילה המצורע לשעבר מגיע אל המקדש, ומביא איתו שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה … וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.
מתחילים עם קרבן האשם, ואז מגיע שלב שנעשה רק עבור המצורע:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם
וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית
נחזור: דם הָאָשָׁם לא רק נזרק על המזבח אלא גם ניתן, בחלקו, על גופו של המיטהר: על קצה האוזן הימנית, ועל בהן היד הימנית והרגל הימנית.
וזה עדיין לא הכל.
הכהן מזה מהשמן שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְדֹוָד ומהשארית הוא נותן על המיטהר בדיוק כפי שעשה בדם.
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם
יש עדיין עוד כמה שלבים אבל מה שהעתקנו מספיק עבור שאלה מעניינת, שלא כתובה בתורה.
מה קורה אם אי אפשר לתת שמן על המצורע, נניח מפני שאין לו בוהן, ביד או ברגל?
****
דברי סופרים – ושיקול הדעת
קודם כל נשים לב כי לפנינו הרחבה של ההלכה, כי לשאלה הזו אין תשובה בתורה שבכתב וגם לא היתה לגביה מסורת מדור לדור. תמיד היו שאלות כאלו, אבל עיסוק שיטתי מתועד לנו רק מימי חז"ל[2]. יש שאלות שנולדו מן החיים, כמו לגבי מקוה שנמצא חסר ולכן צריך לברר מאימתי הטבילה בו נפסלת, לצד שאלות תיאורטיות, כמו מה דין סל טמא שנבלע בידי פיל.
השאלה שלנו יכלה להופיע כאשר מצורע שנטהר הגיע למקדש כדי לצאת מן המעמד של מחוסר-כיפורים (ואז יוכל לאכול בקרבנות ובעיקר להביא קרבן פסח) אך היא יכלה גם להופיע בבית המדרש כשאלה תיאורטית, שגם בה עסקו חכמינו.
למה זה חשוב? מפני שכאשר דנים באופן תיאורטי זה דבר אחד, וכאשר עומד לפנינו מצורע שנטהר אבל הוא מחוסר כיפורים ונפשו בשאלה כיצד להיטהר, זה כבר אחרת.
בהעדר מסורת, על רבותינו היה להכריע משיקול דעתם. מה אפשר – או אי אפשר – לעשות כדי לתקן את המצורע, שלא יהיה מחוסר-כיפורים.
אין לו בהן יד (או) בהן רגל (או) אזן ימנית –
אין לו טהרה עולמית
רבי אליעזר אומר: נותן הוא על מקומן
רבי שמעון אומר: אם נתן על של שמאל יצא[3]
שאלה אחת ושלוש תשובות שונות מן הקצה אל הקצה. רבי אליעזר פותר את הבעיה: אם אין בוהן, או תנוך אוזן, השמן יינתן על המקום שבו היה אמור להיות האיבר הזה. ודי בכך. רבי שמעון מציע אפשרות תחליפית. אי אפשר בלי בהן, בלי תנוך, אבל אפשר להשתמש בצד שמאל במקום בצד ימין. יתכן שרבי שמעון הולך כאן לשיטתו, ששמאל יכולה, במקרים מסויימים, להחליף את יד ימין[4]. לפי תנא קמא – זו בעיה ללא פתרון.
ואנו שואלים: במה הם נחלקו? מה הסברות שלהם?
כבר האמוראים[5] שיערו שתנא קמא מחייב היצמדות מלאה לכל פרט בפסוק. אם נזכרו בפסוק תְּנוּךְ אֹזֶן וכן בֹּהֶן, אי אפשר לבצע את התהליך אלא במדוייק. בלשון הגמרא: בעינן קרא כדכתיב.
יתכן שרבי שמעון לשיטתו. אם יד שמאל כשרה בקבלת הדם במקדש, אפשר שגם כאן זה טוב.
ורבי אליעזר? אם אין צורך להיצמד לפסוק, אזי לכאורה אפשר לדלג על נתינת הדם והשמן על האיבר החסר. אם אין תנוך, נותנים את הדם על בוהן היד והרגל. אם אין בוהן יד, נותנים על האוזן ועל בוהן הרגל. אבל לא זוהי שיטתו. שיטתו היא שנותנים על המקום שבו היה אמור האיבר החסר להיות.
מסתבר שרבי אליעזר מתחשב כאן בשיקול מטה-הלכתי, כלומר שיקול נוסף לצד בעינן קרא כדכתיב. הלא מה יעלה בגורלו של מצורע שנטהר אך הוא עדיין מחוסר כיפורים, ואין לו, נניח, אוזן ימין. האם לעולם לא יביא קרבנות? לעולם לא יהיה חלק מן הקהילה בקרבן פסח? אפשר שרבי אליעזר מכיר בצורך הגדול של המצורע נטול האוזן ולכן הוא מוצא פשרה בין הנאמר בפסוק לבין העשיה בפועל.
ורבי שמעון? הפתרון שלו יעבוד ברוב המקרים, אבל לא אם למצורע חסרים גם צד ימין וגם צד שמאל. זה נדיר, אבל אנו עוסקים בשאלות נדירות. ובעצם, מה יאמר רבי אליעזר על מצורע גידם ימין, שאין לו "מקום" עבור הדם? האם הם יודו לתנא קמא שיש מצורע שאין לו תקנה?
ולכל השיטות, ובמיוחד לתנא קמא: האם נגזר גורלו של מצורע זה להיטהר לחיי השיגרה אבל לא למקדש, להישאר מחוסר כיפורים?
ובכן, כן.
יש מקרים שבהם אדם זקוק לתקנה הלכתית אבל הוא מוגדר כ"צריך ואין לו תקנה" וזה אחד מן המקרים הללו. זה נשמע עגום. זה נשמע אכזרי. אבל שום מערכת אינה יכולה לכסות את כל המקרים, לספק מענה לכל הצרכים. לפעמים פשוט אין תקנה. התורה שלנו מבוססת על וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב[6] אבל זה לא אומר שאפשר לפתור את כל הבעיות.
מה למדנו? לא רק על מצורע! ראשית, למדנו שיש שאלות שאין להן תשובה בתורה שבכתב, וחכמים מציעים תשובות בהתאם לשיקול הדעת. זה נקרא "דברי סופרים".
שנית, יש שתי גישות: יש גישה שמתחשבת בשואל, ומוותרת – דרך פרשנות יוצרת – על היצמדות מלאה לכל פרט בפסוק. ויש גישה שמקפידה על כל פרט, והמחיר שלה הוא מצבים שאין להם פתרון הלכתי. אך לפי כל השיטות, גם התורה וגם חכמים מכירים בכך שהעולם לא יכול להיות מושלם.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] ויקרא (פרשת מצורע) יד:א – כ
[2] הלברטל, תולדות ההלכה והופעת ההלכה, "דיני ישראל", כט תשע"ג.
[3] משנה נגעים יד:ט, ספרא מצורע ג יא.
[4] תוספתא זבחים א ה.
[5] סנהדרין מה ב, סתמא דגמרא.
[6] דברים (פרשת ואתחנן) ו:יח