עצירה למחשבה על פרשת תזריע-מצורע תשפ"ב: דם טוהר חלק ב'‎‎

אנו חוזרים אל התמיהה הגדולה של תלמידי רבי יהודה הנשיא: אם דם הוא גורם הטומאה של אשה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא (פרשת מצורע) טו, יט), וכך אצל נדה וזבה ויולדת בעת לדתה, אז מדוע דם יולדת, בשלב השני שלה, כבר אינו מטמא?

הפעם נעיין בתשובתו של האמורא רבי לוי בר סיסי. הבעיה: הוא מציע הסבר שמנוגד לכל מה שידוע היום במדע הרפואה.

זה מקומם וזה מפחיד. איך יתכן שחכמים טועים?

ואיך יתכן בכלל להעלות את האפשרות הזו?

ואולי, בעצם, גדולתם של חכמים אינה בכך שאינם טועים, אלא בכך שהם תמיד מחפשים את האמת?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

היולדת נטמאת, ויש שלוש תקופות ושלושה שלבים בטומאתה וטהרתה.

טומאה: שבוע ליולדת בן ופי שניים, שבועיים, ליולדת בת.

טהרה חלקית: שלושים ושלושה ימים ליולדת בן ושוב פי שנים, ששים וששה יום, ליולדת בת.

טהרה גמורה, גם למקדש: לאחר הבאת קרבן.

והנה השאלה המתבקשת שגם חכמינו התלבטו בה[1]: מדוע כאן ורק כאן – בתקופה האמצעית – היא תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה? מדוע אין היא ממשיכה לטמא כמו נידה וזבה ויולדת בתקופה הראשונה שלה?

תלמידי רבי יהודה הנשיא מציגים את השאלה, ומציעים לה שתי גישות ושלוש תשובות.

רב אמר: מעין אחד הוא. התורה טמאתו והתורה טהרתו.

שימו לב: רב מוביל מהפך מחשבתי! אין בדם משהו מהותי מטמא אלא שזו קביעה של נותן התורה. כמאמרם: אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

ורב גם מסביר מדוע זה כך. המצוות באו לצרף כלומר לחנך את הבריות. לכן לא תמיד ההלכות נובעות מן המציאות והן רק נועדו לעצב התנהגות טובה ואמונות נכונות, וכדעת הרמב"ם.

אך לוי ורבי ינאי סבורים שהדם מטמא, שטהרה וטומאה כן תלויות במציאות. בלשוננו היום, זו גישה מהותנית. לכן עליהם למצוא הבדל – חילוק בשפה הישיבתית – בין הדם בתקופה האמצעית לבין שאר הדמים המטמאים. לפי רבי ינאי ההבדל נעוץ בהרכב הדם, ולפי לוי – במסלול שלו.

רבי ינאי אומר: מעיין אחד הוא, אלא שהוא משתנה. זה כבר לא אותו דם. יש שינוי ביולוגי וכימי, בהרכב הדם ותכולתו.

לוי מניח שזה אותו דם, אבל לא אותו מסלול. שני מעינות הם. נסתם הטמא נפתח הטהור, נסתם הטהור נפתח הטמא. הדם מגיע כעת ממקום אחר.

וכאן הקושי: בימיו לא היתה אפשרות לבדוק זאת, אבל היום אנו יודעים שזה לא נכון.

לומר שלוי, אחד האמוראים, טעה – האם זה לא מְקוֹמַם? מפחיד?

מְקוֹמַם – כי השאלה נראית כמו חוצפה, או אפילו אפיקורסות[2].

וכי יכלו חז"ל לטעות, עם חכמתם ומסירותם לאמת, ועם הסייעתא דשמיא (עזרה משמים) שהיתה להם?

האם רבי לוי בר סיסי, תלמידו הגדול של רבי יהודה הנשיא, השליח שלו לענות על כל שאלה קשה[3], היה יכול לטעות?

הרי אמרו: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, שהרי המבזה יפסיק לתת אמון בחכמים ויפסיק ללמוד ולברר את האמת. וזו מחלה שאין לה תרופה!

וזה מפחיד, כי אם לוי היה יכול לטעות, אז ייתכנו עוד ועוד טעויות, והמסורת שלנו – מה יהיה עליה?

****

להודות על האמת

ובכן, זה נראה מְקוֹמַם ומפחיד, אבל זה לא. עד כמה שזה נדיר, אבל חכמים טועים לפעמים.

זה קרה גם לרבו של רבי יוחנן, חזקיה[4].

רבי יוחנן וחזקיה נחלקו בכללי טריפות, מומים שבגללם בהמה או עוף הם "טריפה" האסורה באכילה.

חזקיה אמר: אין ריאה לעוף

רגע, מה? לעוף אין ריאות? אז איך הוא נושם? איך הוא חי?

חכמינו שאלו שאלה פשוטה עוד יותר. והא קא חזינא דאית ליה? הרי ראינו שיש לו ריאה לעוף?

ובעל הסוגיה מנסה להוציא את דברי חזקיה מפשוטם.

דלא מיטריף ביה – כלומר, גם חזקיה יודע שיש ריאות לעוף וכוונתו לומר שאין בהם דין טריפה.

אבל לא זה ההסבר הנכון, אלא כפי שאמרו בארץ ישראל:

מדבריו ניכר שאינו בקי בתרנגולין

אין נגרע מכבודו של חזקיה מאומה בשל העובדה שלא הכיר את מבנה גופו של התרנגול!

ואף אנו נאמר: אין זה גורע ממעלתו של החכם לוי, הוא רבי לוי בר סיסי, אם לא הכיר את מבנה גוף האשה מבפנים ולא ידע שאין שני מעיינות נפרדים לדם של היולדת…

ואם כבר מזכירים זאת, אז גם הגדול בגדולים אינו חף מאפשרות של טעות וגם מי שניתנה תורה על ידו היה מסוגל לטעות[5]. גדולתו היתה שהודה על האמת!

ניזכר לרגע בפרשת מיתת בני אהרן. משה בודק: האם נאכל בשר הקרבן בידי הכהנים ששרדו, אהרן אחיו ששכל את נדב ואביהוא בניו, אלעזר ואיתמר שאיבדו את אחיהם?

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף – בלב האבל והבהלה, סדר צריך להיות. מדוע שרפו את הבשר המיועד לאכילה?

וַיִּקְצֹף… אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי – ה' צווה, אז למה לא עשיתם כנדרש?

משה קוצף וכועס – וטועה. ואהרן משיב לו:

וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְדֹוָד?

ואיך מגיב משה רבנו? –

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו

חכמינו פירשו כך: וישמע משה וייטב בעיניו – הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי!

גדולתם של חכמינו אינה בכך שאין הם טועים לעולם, אלא שהם תמיד מוכנים לשמוע דעה אחרת ולהודות על האמת אם וכאשר טעו!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא (פרשת תזריע) יב, ד, נדה דף לה ב, ירושלמי נדה פ"א הלכה ג. במדבר רבה חקת פרשה יט סימן ח.

[2] סנהדרין צט א-ב, שבת קיט ב

[3] ירושלמי יבמות יב ו

[4] חולין נז א

[5] ויקרא (שמיני) י, טז – כ, ספרא שמיני פרשה א תחילת פרק ב אות יב. וראו בעיון על זה באתרנו "ושאלת" על "הויכוח ההלכתי הראשון".