עצירה למחשבה על פרשת תזריע תשפ"ב: דם טוהר חלק א'
בפרשה הקצרה של טומאת יולדת מצאנו הלכות חריגות מהרגיל ואף סתירה פנימית. איך התמודדו חכמים עם הקושי הזה?
נכיר שלוש תשובות של תלמידיו של רבי יהודה הנשיא והפעם נקדיש את העיון שלנו לתשובתו של רב, שמהווה מהפך חשיבתי.
ובפרשה הבאה נמשיך אל התשובות האחרות.
צפו להפתעות.
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
היולדת נטמאת[1]. לידה היא אחד מגורמי הטומאה של האשה, כמו נידה וזבה.
ואז, כמו נידה וזבה, היא אסורה גם על בעלה וגם לבוא אל המקדש.
וזה נאמר בפרשתנו:
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר – וְטָמְאָה
מכאן מתחילות ההפתעות.
ראשית, זמן הטומאה שונה בין יולדת בן ליולדת בת.
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר – וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים – שבוע בלבד, כמו נידה.
וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם – שבועיים, פי שנים מיולדת בן זכר.
שנית, בסיום תקופת הטומאה, בניגוד לנידה שטובלת ונטהרת, היולדת אינה חוזרת להיות טהורה לגמרי. כעת היא במצב ביניים. טהורה חלקית אך עדיין אסורה לכל מה שקשור לקודש.
בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא –לגבי קודשים ורק לגבי קודשים היא עדיין טמאה
כמה זמן נמשכת תקופת הבינים? שוב, תלוי מה היא ילדה.
לזכר – וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה. לנקבה, שוב, הכל כפול. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד … שִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
רק לאחר תקופת ההמתנה – ארבעים יום ליולדת בן ושמונים יום ליולדת בת – רק אז היא יכולה לסיים את תהליך הטהרה. כעת היא תביא קרבן יולדת ואז תהיה טהורה לכל ומותרת בכל.
וכאן החלק המפתיע ביותר.
בשלב השני, בניגוד לנידה וזבה, היולדת טהורה למרות שהיא מדממת. כן, גם אם היולדת ממשיכה לדמם, כמו רוב היולדות, היא טהורה לבעלה ולביתה.
לכן נאמר תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה. זה דם טהור.
וזו, בלי לברור במילים, סתירה פנימית – או סתירה לכאורה – בתוך הדין הכתוב בתורה!
הרי עקרון גדול בתורה הוא שכל דם הבא מן המקור מטמא, כולל דם לידה – אז איך יש ליולדת – ורק ליולדת – דם טהור?
****
מציאות או הגדרה?
בשאלה זו דנים שלושת תלמידיו הגדולים של רבי יהודה הנשיא[2]. והם מציעים שלוש תשובות.
רב אמר: מעין אחד הוא. התורה טמאתו והתורה טהרתו – כל הדם מגיע מאותו מקור והוא זהה לדם שבדרך כלל מטמא, אבל הטומאה והטהרה נקבעים בידי התורה ונותן התורה, ולכן לפעמים זה טמא ולפעמים זה טהור.
ולוי אמר: שני מעינות הם. נסתם הטמא נפתח הטהור, נסתם הטהור נפתח הטמא – יש שני מקורות לדם אצל היולדת. המקור הראשון הוא זה שגורם לטומאה, כמו אצל נידה וזבה. אבל לאחר תקופת הטומאה הראשונה המקור הקבוע כאילו נסתם ונפתח מקור חדש, והמקור הזה כבר אינו טמא ואין הדם הבא ממנו טמא.
רבי ינאי: דו אמר (מהחוק הזה נובע): מעיין אחד הוא, אלא שהוא משתנה – רבי ינאי מסביר שהדם של היולדת בתקופה השניה הוא כבר דם מסוג אחר, ולכן אין הוא מטמא.
הפעם נעסוק בחידושו של רב. (הדיון בשיטה השניה ייערך בדף הבא שלנו, בשבוע הבא בעז"ה).
רב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא ומגדולי האמוראים, ירד לבבל ופתח שם עידן חדש בלמדנות. כאן ההסבר שלו מהווה מהפך מחשבתי.
רב שולל את העקרון שדם הוא גורם של טומאה. דיני טומאה וטהרה חלים על המציאות אך אין הם תלויים בה. זוהי גזירת נותן התורה, מתי חומר מסויים, למשל דם, יהיה טמא ומתי יהיה טהור.
וזה נכון לא רק פה אלא בכל התורה כולה. דינים מופשטים, שמטילים איסורים או חובות, אינם מפני שמצב הענינים בעולם הוא כזה או אחר, אלא מפני שהתורה מגדירה את הדינים באופן כזה או הפוך.
****
מצוות וחינוך
רב עצמו אומר זאת, שזה כלל בכל התורה כולה[3]. וגם מסביר לנו מדוע.
רב אמר: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות.
וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף?
הוי (מסקנה): לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות
הצורף מנקה את הזהב מן הסיגים, והתורה, דרך המצוות, מחנכת את האדם ומסלקת את החסרונות שיש לכולנו.
זוהי השיטה שפירסם גם רבנו הרמב"ם. התורה היא מפעל חינוכי, לחינוך החברה ולחינוך האדם הפרטי. יש כמובן עקרונות ומצוות שתלויים במציאות, כגון שמירת כללי הצדק והרחקת הגזל, או שמירת הבריאות של האדם הפרטי. אבל יש תחומים שבהם קביעותיה של התורה נועדו רק כדי ליצור הרגלים בריאים ואמונות נכונות, ולשם כך יש לקבוע כללים כלשהם, וכללים אלו עומדים בפני עצמם ואין הם קשורים למציאות כזו או אחרת.
במשפט אחד: לא הדם מטמא אלא מי שציווה לשמור מרחק ממנו.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] ויקרא (פרשת תזריע) יב, ב) – ז
[2] נדה דף לה עמוד ב, ירושלמי נדה פ"א הלכה ג.
[3] בראשית רבה (וילנא) (פרשת לך לך) פרשה מד סימן א