עצירה למחשבה על פרשת תצוה תשפ"ב: ציץ הזהב של הכהן הגדול‎‎

במילים בודדות מתארת התורה את הציץ, הקישוט שנח על מצחו של הכהן הגדול: תכשיט זהב ועליו הכתובת: קודש לה'.

מה באות המילים האלו לומר? ולמי?

מה התשובה של חכמינו לשאלות האלו, ואלו עוד הלכות נלמדו מכאן?

ואיזו עצה כללית נלמדת כאן עבור כולנו, ובמיוחד במאה ה21?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הכהן הגדול זכה למלבושים מיוחדים, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת[1]. אחד מהם הוא תכשיט זהב יוצא דופן.

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר

וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת

וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְדֹוָד

מה זה ציץ? ובכן, פס ארוך וצר של זהב. הוא נקרא "ציץ" כי זה תכשיט מבהיק ונוצץ[2].

רגע, איפה כל הפרטים? מה היה גובהו של הציץ? אורכו? עוביו? כמה שקל?

חכמינו אמרו כי גובהו של הציץ שתי אצבעות (אצבע – רוחב אצבע ממוצע), ופס הזהב היה תלוי מאוזן לאוזן[3]. אך לגבי מיקום הציץ על המצח יש מחלוקות. והמחלוקת מעידה שלא היתה מסורת על הפרטים וחכמים קבעו מה שקבעו לפי הסברה: מה גודל תכשיט כבד מזהב שיכול להתאים למצח והיכן ניתן לסדרו.

ואמנם לא יופיו של הציץ הוא החשוב אלא מה שחורטים עליו. בפסוק נאמר:

וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם – מכה בזהב מאחור והאותיות בולטות מלפנים, כמו בחותמת[4].

קֹדֶשׁ לַידֹוָד – כלומר לכתוב את שתי המילים האלו. היום היינו מסמנים אותן במרכאות. אבל אז לא היו ניקוד וסימני פיסוק…

ואיך מאורגנות המילים על הציץ? שוב מחלוקת[5], וצפו להפתעות!

ציץ כמין טס של זהב

וכתוב עליו בשתי שיטין (שורות): יו"ד ה"א למעלה – וקודש למ"ד למטה

למרות שאלו רק שתי מילים, מחלקים אותן לשתי שורות. המילה "קודש" ואחריה האות ל' למטה. ואז, למעלה, בשורה נפרדת, השם של א-לוהים. ידוד. (עם ה' במקום ד').

הנה הסברה: הפירוק החריג של המילה השניה והעלאת השם לשורה נפרדת, עליונה, נועדו לחלוק כבוד, לא-לוהים וגם לשמו.

הצד השני במחלוקת ייראה לנו יותר סביר לפי טעמנו היום.

אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו בעיר רומי

וכתוב קדש לה' בשיטה אחת – שתי המילים בשורה אחת, זו אחר זו.

זה בדיוק מה שהיינו עושים בעצמנו. שיטת הכתיבה לפי תנא קמא, בעל הדעה הראשונה, היא ממש חריגה. בספר תורה, למשל כתיבה כזו תהיה פסולה!

החולק, ראבר"י, גם מדווח כי ראה במו עיניו את הציץ המקורי של המקדש השני וכך היה כתוב שם!

החכם הראשון חולק על עדות ראיה! כנראה לא ידע עליה. מכאן שלא היתה לו מסורת. מכאן שהסתמך על שיקול דעתו. זה חיזוק להשערה כי הכללים שנאמרו בציץ אינם מסורת עתיקה אלא פרשנות וסברה. חכמים לדורותיהם מפרשים את הכלל הקצר שבתורה בצורה היפה ביותר לדעתם.

ולכן הרמב"ם פוסק ששתי הצורות כשרות ופעמים עשו כך ופעמים עשו כך.

והנה השאלה הגדולה ביותר שגם היא לא התפרשה בתורה: מהו הטעם ומהי המטרה של הציץ?

****

תזכורת

ברוב המצוות לא נאמר טעם אבל יש השערות מסתברות. חכמינו שיתפו אותנו בסברתם. התשובה נאמרת, כהרגלם, במילים ספורות – שעדיין אומרות הרבה מאד[6].

ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת (הכתובת קֹדֶשׁ לַידֹוָד)

אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד – שלא תסיח דעתו ממנו

הכתובת מיועדת לכהן הגדול – לא לאחרים. התכשיט הכבד והכתובת הם תזכורת נגד הסחת דעת. הכהן לא ישכח שהוא מייצג את העם, ולא יעסוק בדברים אחרים כשהוא במקדש עם בגדי הכהונה.

זו הוראה לכהן הגדול אבל יש כאן לקח לכולנו. אתה עושה מצווה? תחשוב עליה!

ועל סמך סברה זו מסיק רבי מנא[7]:

זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך

וכן פסקו השו"ע ומפרשו הגדול המגן אברהם.

ואפשר שמכאן בא העקרון של חכמים: אין עושין מצוות חבילות חבילות. כל מצוה ראויה למלוא תשומת הלב שלה.

כמובן, זו דרישה לכתחילה, ואין היא מעכבת בדיעבד. ובכלל, הכל תלוי בנסיבות. כבר מצאנו שאדם מתפלל שמונה עשרה כשהוא רוכב על חמור ומברך ברכת המזון בהליכה – אם השעה צריכה לכך. אבל הרעיון המרכזי עומד בעינו: אתה עושה מצווה? תחשוב עליה!

מה שנכון בתפילה ובכל המצוות – נכון בכל תחום. בעידן הטכנולוגי החיים נוחים אבל גם עתירי מתח ומשופעים בהסחות דעת. הפתרון? כמו בפרשתנו: למדר, ואז להתמקד במה שחשוב. המשל המפורסם אומר: לא רוקדים בשתי חתונות. כל דבר בזמנו.

הציץ, התכשיט של הכהן הגדול, מלמד אותנו לקח שלא היינו חושבים עליו קודם לכן: בשעה שאנו עושים משהו, ראוי להתרכז בו ורק בו. וקל וחומר בשעה שאנו מקדישים זמן למעשה מצוה, לקשר עם א-לוהים.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (פרשת תצוה) כח, ב, לו – לח

[2] הרטום לפסוקנו.

[3] שבת סג ב. חולין קלח א.

[4] רמב"ם, הלכות כלי המקדש, ט א.

[5] שבת סג ב

[6] מנחות דף לו עמוד ב. (זה חלק מדרשה הלכתית ארוכה יותר אבל נביא רק את הקטע הדרוש לנו).

[7] ירושלמי ברכות ב ה, שו"ע אורח חיים קצא ג ומג"א ס"ק ב. ברכות מט א.