עצירה למחשבה על פרשת תצוה תשפ״ג: סגולת התמיד

כל הקרבנות וכל העצים לא יספיקו כדי לעבוד את א-לוהים דרך קרבנות, אבל הוא מבקש רק שני כבשים ליום.

זה מה שנקרא תָּמִיד.

מדוע דווקא מתנה קטנה מוכיחה את הרצון הטוב של המקריב, ואיך זו אנטי-תזה לאלילות?

חז"ל גם אמרו שקרבנות התמיד מכבסין את עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנתו.

איך הבינה זאת מרים בת בלגה? ואיך יפרשו זאת הרמב"ם ובעל ה"חיי אדם"?

ומה זה מלמד אותנו?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

זוהי מצות התמיד[1]:

כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד – רק שנים!

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים

לכאורה, הקרבנות מזמינים את א-לוהים להיות איתנו.

אבל רגע, רק שני קרבנות? זה לא מעט מדי? הרי שלמה הקריב אלף עולות בחנוכת המקדש!

לכן אמרו רבותינו במדרש:

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

כל חיות שבעולם – יש בהם כדי העלייה אחת? כל העצים שבעולם – יש בהם כדי הבערה אחת?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

לא כשם שאתה סבור, אלא כבשים בני שנה שנים ליום, ולא שנים בבת אחת, אלא אחד בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

זה מספיק!

בדוקטורט שלו[2], "הקרבן בישראל ובעמים", השווה ד"ר צבי וינברג, בדרכו של הרמב"ם, בין הקרבנות האליליים לבין הקרבנות בתורת ישראל:

דווקא ככל שהמתנה קטנה, כך ניכר שהיא לא באה לספק אלא לְרַצּוֹת.

זו דרכו של הנכנע לפני אדונו. לאדון יש כבר את הכל. הכניעה היא המכרעת. לכן רק שני כבשים ליום ותו לא.

****

סגולה ושברה

חכמינו הציגו את התמיד בתור אמצעי הגנה על עם ישראל[3].

שנים ליום – שני פרקליטין ליום.

גם אם יש לנו עבירות, הפרקליטין מלמדים זכות. אנו לא כל כך גרועים…

וגם יותר מזה:

בית שמאי אומרין כְּבָשִׂים – שהן כובשין עונותיהן שלישראל

בית הלל אומרין: כְּבָשִׂים – שהם מכבסין עונותיהן של ישראל

בן עזאי אומר כְּבָשִׂים בני שנה – שהן מכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנתו.

אפשר להבין, באופן פשטני, שזה פועל באופן אוטומטי, שקרבנות מועילים בלא שינוי ותשובה.

הנה שתי דוגמאות לגישה כזו, מימי בית שני:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים – שני האחים, יורשי המכבים, נלחמו ביניהם: מי מהם ימלוך[4].

בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין – למרות המצור על ירושלים, אלו שבחוץ המשיכו לספק כבשים. אפשר לשנוא ואפשר להילחם, אבל את התמיד חייבים להקריב!

אבל באותה סוגיה אמרו בתלמוד הירושלמי:

גרמו העונות – ובטל התמיד וחרב הבית.

החורבן מתחיל עם העוונות, לא עם ביטול התמיד…

בדבר זה טעתה מרים בת בלגה, בת כהנים שנשתמדה ונישאה לחייל נכרי. היא הצטרפה לגויים שנכנסו להיכל, שם טפחה על גגו של מזבח, ואמרה:

לוקס לוקס (זאב, זאב). אתה החרבת ממונן של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם[5]

זו תופעה פסיכולוגית מרתקת. לכל רשע יש תירוץ. מרים בת בלגה, שעזבה את עמה ודתה, מאשימה את א-לוהים. הוא לא היה בסדר, ולא הגן על המקדש ועל העם, למרות כל הקרבנות…

חכמינו ראו כאן תוצאה של חינוך ביתי לקוי. כבר הוריה תפסו את הקרבנות באופן פשטני ולכן, עם הכשלון הצבאי, הגיעה בתם לאן שהגיעה. הם לא הבינו שקרבן התמיד אינו חוזה וגם לא עסקה.

אז מה כן?

לזה דרוש כבר פרק חדש.

****

אחריות אישית

אם זה לא עובד אוטומטית, אז מה כן?

ובכן, הסברה פשוטה: א-לוהים מקבל את הקרבן. ולמה? כי כל אחד מאיתנו הוא חלק מעם ישראל. אבל יש תנאי. תקן מעשיך – ורק אז הכל יהיה בסדר!

המסר בשתי מילים: שייכות והזדמנות.

דברי בן עזאי מקבלים משמעות חדשה ואופטימית: הקרבנות באמת עושין אותנו כתינוק בן שנתו. כי זה מה שקורה למי שמתחרט ומתחיל מחדש.

זו סגולת התמיד: לאפשר מחיקת עוונות – והתחלה חדשה.

וזה נכון גם היום, גם בלי מקדש. רק תשובה. כדברי הרמב"ם:

בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, התשובה מכפרת על כל העבירות!

והרעיון נמצא גם בנוסח התפילה שחיבר בעל ה"חיי אדם"[6]:

קבל תשובתי בתוך תשובת כל עמך ישראל … כי גם אני מבני אברהם יצחק ויעקב.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (תצוה) כט, לח – מו; פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא טז – ד"ה קרבני לחמי

[2] נכתב 1965. יצא לאור במהדורה מודפסת ממכונת כתיבה, הוצאת ראובן מס תשמז. עמ' 325 ואילך. ראו דף הפרשה עט.

[3] מדרש הגדול (במדבר (פרשת פינחס) כח, ג

[4] מנחות סד ב אבל בירושלמי ברכות ד א הגרסה אחרת.

[5] תוספתא סוכה (ליברמן) ד כח, סוכה נד ב

[6] רמב"ם תשובה א ג; חיי אדם קמד כ