עצירה למחשבה על פרשת תרומה תשפ"ב: שש ופרדס, מילים נודדות‎‎

לא כל המילים בתורה הן בעברית מקורית. המילה שֵׁשׁ באה ממצרית, ואילו המילה פרדס היא פרסית.

איזה שיעור אנו לומדים כאן בבלשנות? ואיך הבנת הרעיון הזה היתה מצילה את חוקרת המקרא הדגולה נחמה לייבוביץ ואת התלמיד שלה מהפסד ציון בבחינה באוניברסיטה?

ומה לומדים מכאן לגבי היחס הנאות לשאלות קשות ומפחידות?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

אחד החומרים שנתרמו למשכן היה שֵׁשׁ[1].

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם:

זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת … וְשֵׁשׁ

זה היה בד שימושי מאד. ממנו הכינו את הפָּרֹכֶת שהפרידה בין קודש הקודשים עם הארון והכרובים לבין הקודש עם שולחן הזהב והמנורה ואת דפנות אוהל מועד, את המסכים לסגירת פתח האוהל ושער החצר וגם את הקלעים, כלומר היריעות מסביב לחצר.

ממנו עשו גם את בגדי הכהנים, כי זה היה בד מלכותי.

אז מה זה שֵׁשׁ?

בעברית מודרנית, שמו פשתן, זה גם האריג וגם הצמח ממנו מופק הבד. המילה הזו מופיעה לראשונה במשנה. בלשון התורה[2] הצמח נקרא פִּשְׁתָּה. הוא גדל במצרים (שם כמעט הושמד במכות). האריג, כלומר התוצר, נקרא שֵׁשׁ. רק מעטים יכלו להרשות לעצמם להשתמש בו.

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף

וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ

יוסף מקבל[3] טבעת, רביד זהב – וגם בִּגְדֵי שֵׁשׁ. ומכאן שאלו בגדים יקרים מאד, אולי רק של המלך.

וזה לא רק במצרים.

****

מילים מאומצות

לאריג היקר שנקרא שֵׁשׁ במצרית – וגם בעברית של התורה – היה עוד שֵׁם.

בּוּץ[4]. ומקור המילה בארמית[5].

מפתיע: שני המונחים מופיעים זה לצד זה אצל הנביא יחזקאל. בנבואתו על צור, מרכז מסחרי בינלאומי, הוא מתאר כיצד מגיעים אליה סוחרים עם מיטב היבוא. מארם – בּוּץ וממצרים –  שֵׁשׁ.

אם זה אותו אריג, אז מדוע שתי מילים זרות? ובכן, בעברית מקראית לא היתה מילה מתאימה, ויש לשער כי הסוחרים השתמשו בשם שהכירו מארץ מוצאם.

בתחרות הלשונית ניצח הבּוּץ – כנראה מסיבה כלכלית. בדברי הימים נזכר דויד המלך, המכורבל בִּמְעִיל בּוּץ. מכאן שהיבוא הגיע בימים ההם מארצות הצפון ולא ממצרים.

במגילת אסתר נזכר הבּוּץ פעמיים. בארמון אחשורוש, בהפגנת העושר שלו, נזכרים חַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן. מרדכי מקבל לְבוּשׁ מַלְכוּת, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן.

החברה המודרנית משתנה מהר מאד. לא כך בעבר. מימי משה ועד לימי מרדכי ואסתר, בגדי פשתן, שֵׁשׁ או בּוּץ, היו יקרים, מפוארים ונחלתם של מלכים – או כהנים.

****

מה הפחיד את נחמה לייבוביץ

יש כאן תופעה מוכרת במחקר הבלשני וגם בשפת יומיום. זה הכלל: לשון חיה קולטת מונחים עם הכלי או החומר או אופן העשיה שנלמדים מעם זר.

בעברית שלנו נקלטו המילים טלפון ואינטרנט (למרות שיש כבר תחליף עברי, מִרְשֶׁתֶת). ביפנית אומרים "קומפיוטר" ואפילו "בייבי".

שֵׁשׁ אינה המילה המצרית היחידה שנקלטה בתורה. אבנט, חגורתו של הכהן הגדול; האבנים היקרות של החושן: אחלמה, לשם, נופך. אפילו המילה המקובלת בַּד היא מצרית. במצרית, כמו בעברית, מילה זו מציינת גם אריג וגם מוט. זו הוכחה שאין עליה תשובה[6].

וכפי שמילים נקלטות כך הן נשכחות ונעלמות כאשר יש להן חלופות או כאשר אין בהן שימוש[7]. לכן המילה שֵׁשׁ התחלפה עם בּוּץ.

וזה מוזר: מה שמוכר לבלשנים לא תמיד מוכר לחוקרי המקרא.

תשמעו סיפור.

בשיר השירים, המיוחס לשלמה המלך, מופיעות מילים זרות ממוצא פרסי[8]. פַּרְדֵּס, סְמָדַר.

ד"ר שמחה פישר היה מתלמידיה של נחמה לייבוביץ, חוקרת המקרא, במחזור הראשון של אוניברסיטת תל אביב. בבחינת הסיום שלו נשאל מה מקור המילה סְמָדַר. הוא ציטט את הפסוק וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ אבל סירב לומר שהמילה מגיעה מפרסית. מדוע? כי אז היה נאלץ להודות מודה באזני הבוחנים שהספר נתחבר בתקופה הפרסית, ולא בידי שלמה המלך, כמקובל במסורת. נחמה לייבוביץ הגנה עליו: "אתה לא חייב לענות על זה", אבל זה עלה לו בציון[9].

הסירוב של נחמה לייבוביץ והתלמיד שלה לא היה חכם ולא היה מוצדק. לא רק בגלל הפסד הציון, אלא בגלל שמשאלות אי אפשר להתחמק.

התשובה, להערכתנו, כתובה כאן. המונח פַּרְדֵּס היה עשוי לעבור מפרס אל ארץ ישראל, אולי דרך סוחרים או אפילו דיפלומטים (מקצוע שהיה קיים גם אז) וכך היא נקלטה גם בשיר השירים המתאר את הבוסתן של המלך. יתכן שגם סְמָדַר עברה מסלול דומה.

מה למדנו? שני עקרונות חשובים. ראשית, תחומי מחקר מודרניים תורמים להבנת ספר הספרים שלנו. שנית, פגשנו את העקרון שידוע בשפת הישיבות שלנו: מקושיה לא מתים. עם קושיה מתמודדים, ולא צריך לפחד משאלות.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שמות (פרשת תרומה) כה, ג) – ד; כו א; כו, לו; כז, ט, טז; תצוה) כח, ו.

[2] שמות (פרשת וארא) ט, לא

[3] בראשית (פרשת מקץ) מא, מב

[4] יחזקאל כז ובעיקר פסוקים טז ו-ז;אסתר או, ו ; ח, טו; דברי הימים א טו, כז

[5] סרנה, פירושו לשמות, לפסוקנו כה ד.

[6] יהושע גרינץ, מחקרים במקרא, עמ' 15-20.

[7] גרינץ, שם עמ' 14.

[8] שיר השירים ד, יג; ב, יג, טו.

[9] נחמה, סיפור חייה, חיותה דויטש, עמ' 184.