עצירה למחשבה על פרשת תרומה תשפ״א: הקול אשר מעל הכפורת

אלוקים קובע בפרשתנו את המקום שבו תהיה ההתגלות של התורה למשה מכאן ולהבא.
איך הכלל הזה עוזר לנו להבין פרשיות סתומות, ומדוע יש לכלל הזה יוצא מהכלל?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשתנו א-לוהים קובע למשה מקום לשיחה, כלומר לקבלת צווי התורה.
קודם כל, צריך לבנות את המשכן – ואת מה שבתוכו, לפי הוראות מדוייקות.
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ
הכלי החשוב ביותר הוא כמובן ארון הברית.
וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר
ואז – מה שעל הארון.
וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר
וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב וְהָיוּ סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת
וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה
וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ
במשפט אחד: ארון מצופה בזהב, מעליו כיסוי זהב, ולמעלה תבנית של שני כרובים, אף הם מזהב. ובתוך הארון – הָעֵדֻת. כמסתבר הכוונה ללוחות הברית של ההתגלות בסיני.
ולאחר שהכל יושלם:
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם
זה יהיה מקום המפגש, מקום השיחה בין א-לוהים לבין משה.
וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת
משה ישמע כאילו קול א-לוהים מגיע אליו מנקודת האמצע שבין שני הכרובים.
ומה ייאמר לו? הכל!
אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ואכן, בספר ויקרא אנו שומעים מייד בפסוק הראשון:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר
ושם באמת שומע משה את המצוות של הקרבנות, רשימה ארוכה ומפורטת שממלאת פרקים רבים.
יותר משבעים פעמים נזכר בתורה הביטוי וַיְדַבֵּר (או: וַיֹּאמֶר) יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. חלק מאמירות אלו היו עוד לפני שנעשה המשכן, כגון ההוראות לבצלאל, אחראי הבניה הראשי. לכן עלינו להניח שהכלל לגבי השיחה באהל מועד נועד לחול רק לאחר שייבנה. אבל בכל הפעמים האחרות, גם אם זה לא סופר לנו במפורש, עלינו להבין שא-לוהים דיבר עם משה רק באהל מועד.
אם כך, אזי יש לנו הסבר לאירוע מתמיה. בסיפור על מי מריבה , העם במִדְבַּר צִן צמא למים והם נקהלים על משה ואהרן וממש רבים איתם. הם טוענים:
וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְדֹוָד אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם
משה אינו עונה להם. הוא ואהרן מגיעים אל פתח אהל מועד. האם הם בורחים? לפי העקרון של פרשתנו, הם עשו זאת כי משה מחכה לתשובה מא-לוהים, וזה יהיה מעל ארון העדות. וכך קורה.
זה שמשה מקבל תשובות דווקא באהל מועד כנראה היה ידוע לכל, מפני שבנות צלפחד פונות אל משה ואל הזקנים והעם דווקא ליד פתח אהל מועד. הרי משם תגיע התשובה.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה … וְכָל הָעֵדָה – פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

**
כללים ויוצאי דופן

גם לכלל על מיקום הנבואה יש יוצאים מהכלל.
בשנה השניה לצאתם ממצרים, לפני הקרבת הפסח , פונים אל משה טמאים ומבקשים הזדמנות חוזרת. משה עונה להם:
עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְדֹוָד לָכֶם
משה אינו הולך אל אהל מועד. הוא שואל במקום ומקבל תשובה במקום.
השאלה מתבקשת: אם משה יכול להתנבא בכל מקום, מדוע נקבע מקום ההתגלות באהל מועד?
ולאידך גיסא – ואם יש כלל, מדוע יש חריגים?
לא מצאנו תשובה לשאלות אלו בכתובים, אבל נוכל להעלות השערה משלנו.
זה נכון שמשה יכול היה לשמוע את דבר א-לוהים בכל מקום שהוא. אבל א-לוהים ביקש לקבוע עם משה מקום להתגלות כדי לחזק אצל העם את הודאות שמשה אומר מה ששמע מא-לוהים ואין הוא אומר שום דבר מדעתו שלו.
בני אדם זקוקים למסגרת קבועה ולנהלים קבועים כדי לחוש בנוח. זה נכון גם לגבי ההתגלות הא-לוהית.
אז מדוע יש חריגים?
ובכן, הכל לפי הצורך. הכלל נועד למען העם וכאשר הכלל מפריע, כי העם זקוק לתשובה מיידית, לא ליד אהל מועד – אז א-לוהים חורג מהכללים של עצמו. למענם.
למדנו כאן שני עקרונות גדולים. ראשית, הכלל לגבי מקום ההתגלות מראה לנו כיצד א-לוהים שוקד על תקנת העם, שלא יסבלו מספקות, שידעו שהתורה היא ממנו ולא מדעתו האישית של משה רבנו.
החריגה מן הכלל, כמו באירוע של הטמאים שלא יכלו להקריב את הפסח, באה להראות לעם שא-לוהים אוהב אותם. כפי שאמרו חז"ל: האהבה מקלקלת את השורה. כלומר האהבה גורמת לחריגות מן המסגרת הנוקשה.
וזה המסר החשוב ביותר: א-לוהים אוהב אותנו, ולמעננו הוא חורג מן הכללים של עצמו כאשר אנו זקוקים לו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *