עצירה למחשבה על ראש השנה תשפ״א: לשמוח עם השופר

שלום וברכה

תקיעת שופר היא המצוה האחת והיחידה שיש לנו בראש השנה. והתגובה הטבעית היא חרדה, חרדה מפני ששופר יוצר רגש של פחד, וכפי שהתגלה כעת במחקר חדש, וחרדה מפני שזה יום הדין לכל העולם ולכל אחד מאיתנו. ומול מגפת הקורונה, זה מפחיד שבעתיים.
אולם אם מעיינים בתנ"ך, מגלים קודם כל כמה הרבה מצות השופר מגלה על טיבו של היום הזה. ובמיוחד חשוב לגלות שיום ראש השנה הוא לא רק יום דין ואימה, אלא גם יום של שמחה.
הצטרפו אלינו למסע בין דפי התנ"ך כדי לגלות מה ילמד אותנו השופר. אנו מתנצלים: זה ממש ארוך, אבל אפשר להדפיס ולקרוא כי יש לנו יומיים. וזה כדאי!

שנה טובה!

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בראש השנה יש רק מצוה אחת. לשמוע קול שופר.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ[1]

אותה מצוה מופיעה גם ברשימת החגים.

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ … יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם[2]

מהי תרועה? לא כתוב! אבל לפי המסורת יש שני סוגים של קולות: תקיעה ותרועה. התקיעה היא קול ארוך ואחיד. התרועה היא קול עולה ויורד. המצוה, כפי שביארו חכמים, היא להשמיע שילוב של תקיעה, תרועה ושוב תקיעה, ולחזור על כך שלוש פעמים[3].

ועוד שאלה: איך יודעים שצריך להריע דווקא בשופר, כלומר קרן חלולה של בעל חיים, כמו כבש. אולי אפשר ועדיף בחצוצרות, העשויות מכסף, כפי שנעשה במדבר בימים ההם?

שוב, התשובה היא שזה לא כתוב, אבל זוהי מסורת, ואפשר למצוא אותה בספר תהלים.

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב[4]

הניסוח קשה ויש מילים לא מובנות. אבל עדיין ניתן לדלות את הנתון הבא: צריך לתקוע בשופר באותו יום חג שבו אלוקי ישראל עושה משפט. ויש רק יום אחד שמתאים למאפיינים האלו: ראש השנה.

ועכשו אל השאלה שתעסיק אותנו בפרקים הבאים: אם ראש השנה הוא יום מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב אז האם כל תכולתו של היום הזה מתמצית בתקיעת שופר? זה הכל?

ובכן, ממש לא.

ראינו כיצד המסורת זיהתה עבורנו את המכשיר של התרועה: השופר. נעיין בתנ"ך כדי לגלות בו מה המסרים שאפשר להעביר דרך תקיעת שופר, ונגלה דרכו את המשמעות של יום ראש השנה.

דרך ארוכה לפנינו, אבל נתחיל דווקא בימינו – במעבדה.

*   *   *

השופר והרגש: מה זה עושה לנו

תקיעת שופר מרטיטה, אפילו מפחידה. כעת יש לזה הוכחה מדעית, ממחקר שנערך בימים אלו[5].

רקע תיאורטי קצר. מוזיקה וקולות הינם גירויים אקוסטיים חיצוניים, שפועלים ומשפיעים על תחושותינו. רצף צלילים, עם קצב וחזרה, יכול לבטא מצב רוח או ליצור מצב רוח. כפי שיודע כל מי שמקשיב לרדיו, או שומע זמרים ולהקות ביוטיוב, או אפילו מזמזם לעצמו מנגינה ידועה או יצירה משלו – סוג הקצב קובע. קצב מהיר וגבוה מבטא שמחה וגורם לשמחה. קצב איטי ונמוך מביע צער ויוצר עצב.

אז איך תשפיע שמיעת קולו של השופר, כפי שתוקעים ומריעים בו בהתאם להלכה?

לא הכל יודעים זאת, אבל בתוך ההגדרה ההלכתית ייתכנו הטעמות ונעימות שונות של קולו של השופר, ואכן היו מנהגים שונים ונעימות שונות בתקיעות. עם זאת, התקיעות הנפוצות בימינו משותפות לכל העדות, וכנראה אלו היו הקולות ששמעו המשתתפים במחקר.

את המחקר ערכה פרופ' לאה פוסטיק, ראש המחלקה להפרעות תקשורת באוניברסיטת אריאל, פסיכולוגית ומוזיקאית. סטודנטים מתנדבים ישבו במעבדה, עם אזניות, הקשיבו להקלטות של תקיעות שופר. ואז תיארו במילים את תחושותיהם.

חשוב לציין שהנסיון לאמוד רגשות לפי מילים אינו יכול להיות מדוייק. אין לנו בני האדם מילון קבוע של מילות רגש. מה שאדם אחד יתאר כשמחה האחר יתאר במילים יותר מסוייגות. אך למרות המיגבלה המתודולוגית הזו, התגובות של השומעים היו קבועות למדי.

תקיעה – צליל ארוך ללא תנודות עולות ויורדות – התרגשות, פחד, חרדה, כבדות בלב, ציפייה ויראה.

שברים – שלושה צלילים מקוטעים – פחד, חרדה וכבדות בלב.

תרועה – סדרת צלילים קצרים, עולים ויורדים – התרגשות, התלהבות, חוסר מנוחה, ציפייה, שמחה והתפעמות.

*   *   *

רגשות בין ממצאים לפרשנות

אין מחקר בלי פרשנות. גם כאן החוקרת עצמה מציינת שלא די בניסוי אחד. אמנם לא כל הסטודנטים והסטודנטיות היו דתיים, אבל סביר שהם הכירו, ברמה כלשהי, את הרעיון של ראש השנה. אז האם החויות שחשו הן תולדה של קול השופר או שהחויה עוצבה גם בידי התרבות היהודית?

אותו דבר נכון לגבי הציטוט המפורסם ביותר אודות שופר שיש במקרא.

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר – וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?[6]

כאן התגובה האופיינית לשמיעת שופר היא חרדה. אבל צריך לזכור שזו תקיעת שופר המבשרת מלחמה. לפיכך, יתכן שלא תקיעת השופר גורמת לפחד, אלא ההקשר…

ואכן, אם מעיינים בעוד מקורות במקרא, מצטיירת תמונה הרבה יותר מורכבת. יותר מכך, כך מתגלים המקורות לאופן שבו פירשו חכמינו את מצות שופר ואת מהותו של יום ראש השנה, וכפי שעיצבו את התפילות של ראש השנה. כן, מה שנאמר בתלמוד ונקבע להלכה מופיע כבר קודם בתנ"ך!

יצאנו לדרך.

*   *   *

מה עושים עם שופר?

השופר נזכר 44 פעמים במקרא. אבל משתמשים בו למספר מצומצם של מטרות והקשרים.

ההקשר הראשון הוא מלחמה. וזה מתחלק לסוגי משנה.

• הכנה למלחמה

השופר מזעיק את העם לקרב. אהוד בן גרא, שהרג את עגלון מלך מואב, מגייס כך את הצבא שלו. וכך ינהג גם גדעון נגד הכובש המדייני. המלך הראשון שאול מזמן בשופר את העם נגד פלשתים[7].

• בשעת הקרב

שופר הוא גם כלי מלחמה שמחזק את הלוחמים ומטיל אימה על האויב.

לגדעון צבא קטן של שלוש מאות לוחמים. הוא מחלק אותם לשלוש פלוגות ומקיף את מחנה מדין בשעת לילה. זוהי לוחמה פסיכולוגית. גדעון ואנשיו תוקעים בשופר. הם גם מנופפים בלפידים בוערים, וקוראים בקול: לַידֹוָד וּלְגִדְעוֹן. התוצאה: מחנה האויב מתעורר בבהלה, המדיינים תוקפים והורגים זה את זה ובסוף הם נאלצים לנוס בבהלה. נצחון קל ומושלם – באמצעות השופר[8].

• קץ הקרב

השופר משמש גם כדי לסמן את סיום ההתקפה,

וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם[9]

• צופר לאזעקות

היום יש אזעקה בשעת איום צבאי או טיל. בימיהם השתמשו בשופר. יחזקאל הנביא מתאר[10]:

וְלָקְחוּ אִישׁ אֶחָד לְצֹפֶה – וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר

*   *   *

מחול לקודש

כמו שהשופר מתריע מפני אויב, הוא גם מזכיר שאלוקים דן ומעניש את החוטאים.

קָרוֹב יוֹם יְדֹוָד הַגָּדוֹל

יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה

יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה

כִּי לַידֹוָד חָטָאוּ

אלו דברי הנביא צפניה[11]. אולם מיהו אותו היום? האם צפניה מבטיח דין קרוב באויבי העם בהווה, או צופה עתיד מרוחק, יום גאולת ישראל בסוף ההיסטוריה?

ובכן, זה לא חד משמעי.

לפעמים הנביא מדבר על זמנו שלו ועל עונש המיועד לאויבי ישראל בתקופתו. כך זה אצל עמוס[12].

ויש נבואות על אחרית הימים. תקיעת שופר עשויה לסמל את יום הדין האחרון בהיסטוריה האנושית.

זה עדיין לא הכל. תקיעת שופר היא גם הזמנה להתעוררות ולתשובה. וזה ההמשך הטבעי לאיום בעונש. כדאי להתחרט ולתקן את מעשינו לפני שיהיה עלינו לעמוד בדינו של אלוקים. יואל אומר:  

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה

וישעיהו[13] אומר:

כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ

וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם

אולי הם יחזרו בתשובה. ואז השופר יבשר את יום הגאולה, כדברי זכריה[14].

יְדֹוִד בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע… יְדֹוָד יָגֵן עֲלֵיהֶם

נסכם: השופר בדברי הנביאים מזהיר מפני דין, בין ליהודים ובין לגויים, בין כרגע ובין ביום הדין הסופי והאחרון.

הרעיונות האלו מוכרים לנו מתפילות ראש השנה, ואנו רואים שחז"ל מצאו אותם בדברי הנביאים על השופר.

*   *   *

הכתרה ומלכות

שופר משמש בהקשר של מלחמה. אבל גם בהקשר של מלכות והמלכה.

נתחיל בחולין.

כאשר אבשלום רוצה למרוד באביו דוד, השופר יציין את המלכתו.

כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם[15]

ושוב השופר משמש בהמלכת שלמה. אחיו למחצה, אדוניה, מתכנן להמליך את עצמו בחיי אביו. דוד, חולה ומרותק לארמון, שולח להכתיר את שלמה – בטכס שכולל תקיעות שופר[16].

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד: וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

ושוב, לאחר מאות שנים, בממלכת ישראל, יהוא מורד ותופס את השלטון. עבדי המלך הקודם מקבלים את מרותו בתקיעת שופר[17].

וַיְמַהֲרוּ … וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ: מָלַךְ יֵהוּא

עד כאן חולין. ואיך זה בקודש?

אם שופר מסמל הכתרה והמלכה, אזי תקיעת השופר של ראש השנה יכולה לסמל הכרה במלכות אלוקים.

מכאן לקחו חכמינו את הרעיון של יום ראש השנה כיום של הכרה במלכות ה', ונשוב ונרחיב בנושא זה לקמן.

*   *   *

שופר של שמחה

כמו כל כלי מוזיקלי, לשופר יש מבעים שונים המעוררים רגשות שונים. לפעמים חרדה, ולפעמים שמחה.

דוד מעלה את ארון הברית למקום שבו ייבנה בית המקדש בירושלים. זו תהלוכה שמחה מאד. יש בה ריקודים, כולל של המלך עצמו, וגם נגינה – קולות של שופר[18].

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְדֹוָד – בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר

זה אולי מפתיע, אבל גם יום הדין האלוקי הוא סיבה לשמחה[19]. גם בגלל הישועה המובטחת לעם ישראל, וגם בגלל שאז יבין כל היקום שאלוקים הוא מלך העולם, מה שלא קרה עד היום הזה…

רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְדֹוָד

לִפְנֵי יְדֹוָד כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ

הנה לפנינו הרעיונות המפורסמים של ראש השנה: מלכות ה' וגאולתנו, משפט העולם וקול השופר. אבל כאן זה מביא לשמחה!

קול שופר ליווה את ההתגלות בסיני. זה הרגע הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו: קיבלנו את התורה[20]

וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים … וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד

וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם

וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד

מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ-לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל

מה התחושה שמעורר קול השופר במתן תורה? התשובה פשוטה: וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם. אבל משה אינו שותף לאותה חרדה. להפך. הוא מדבר עם אלוקים.

וכאן עלינו לשאול: מדוע החרדה? כמובן, זו תגובה מתבקשת מול התגלות אלוקים, מול פריצת האינסופי לתוך העולם הסופי שלנו[21]. אבל שמא זוהי רק דרגה נמוכה של תגובה להתגלות האלוקית? אולי שמחה היתה תגובה נאותה יותר, אלא שההמון לא היה מסוגל אליה?

*   *   *

הרבה יותר מתקיעת שופר

עכשו אנו יכולים לענות על השאלה הפותחת. נכון שהמצוה היחידה בראש השנה היא תרועת שופר. נכון שבאותו פסוק לא נאמר לנו מה באה תקיעת השופר לבטא ואיך עלינו להבין אותה. אבל עכשו, לאחר הסיור שלנו, אנו יודעים את התשובות.

וזה רק אצלנו. אנו היינו צריכים להתחקות אחרי השימושים של השופר בימי התנ"ך אבל אלו שחיו בתקופה ההיא, אלו שקיבלו את התורה ממשה, לא היו זקוקים להסברים הארוכים האלו. כיון שהם הכירו את השופר ומה שעושים בו, המצוה לא היתה בעיניהם דבר מסתורי ונטול הקשר. להפך. היא ביטאה עבורם בדיוק מה שהיינו צריכים להתאמץ כדי לגלות.

השופר קורא ואומר: ראש השנה הוא יום דין. ראש השנה הוא היום שבו אנו מזכירים שאלוקים הוא מלך העולם. והשופר גם מבטיח את גאולת ישראל – ומעורר אותנו לחשבון נפש, כלומר לתשובה.

חכמינו כללו את הרעיונות האלו בתפילות המיוחדות של ראש השנה. הם גם הוסיפו בתפילה את פרשת "זכרונות", כי השופר מסמל גם את יום הדין של אחרית הימים ואת גאולת ישראל.

וכפי שראינו, כל הרעיונות האלו היו ידועים בעבר הרחוק והם גם אינם מופיעים יש מאין אצל חז"ל.

כאשר חכמים פירשו לנו שראש השנה הוא יום דין, הם השתמשו בסמל של תקיעת שופר בדברי יואל וצפניה ובמזמורי תהלים.

כאשר חכמים כללו בתפילה את פרשת זכרונות, הם הסתמכו על דברי הנביאים שהבטיחו גאולה באחרית הימים.

כאשר הם תיארו את ראש השנה כיום הכרת במלכות אלוקים, הם למדו מן השימוש בשופר בהכתרה וכפי שראינו אצל שלמה ומלכים אחרים.

אך כאן צריך להיזהר. למרות שקוראים לזה "המלכה" אין זו הכתרה של אלוקים. אלוקים אינו זקוק להמלכתנו וגם לא להכרתנו במלכותו. אכן בדבר זה טעו חוקרי מקרא מפורסמים, שניסו להבין את ראש השנה שלנו מתוך השוואה לחגים אליליים במזרח הקדום.

ההמלכה היא ההבנה שלנו שאלוקים הוא מלך העולם, וגם שאנו זכינו להיות עמו הנבחר. שהוא, מלך העולם, בחר לקיים איתנו את בריתו. וגם – שאנו מקוים שכל העולם כולו יכיר במלכותו.

וכל זה נועד לעורר אותנו לא רק בהבנה של רעיונות אלא גם בתחושות. מצד אחד חרדה – מצד שני שמחה.

במה אפשר לשמוח? זו שאלה חשובה מאד. ויש לה יותר מתשובה אחת. בהמשך למקורות לעיל, אך הפעם במילים שלנו, עלינו לשמוח בברית שלנו עם אלוקים – וגם בהשגינו האישיים. לשמוח במצוות ובהשגים שכן הספקנו לעשות, לשמוח על היותנו העם שקיבל את התורה, ועל שאנו חיים בעולם שמונהג בידי אלוקים, החפץ בצדק ובחסד. ואנו גם זוכרים ומזכירים שיום אחד העולם יתוקן והכל יהיה טוב.

עדיין זה לא כל כך קל לשמוח, אפילו כאשר הגאולה לנגד עינינו. גם זה בתנ"ך… בשעה שעם ישראל חזרו לארץ כדי לבנות את בית המקדש השני, עזרא הסופר[22] היה צריך להזכיר לעם לשמוח.

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים (עשו סעודה טובה עם אוכל עשיר ושתיה מתוקה)

וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ (אל תשכחו לשתף את העניים)

כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ

וְאַל תֵּעָצֵבוּ

כִּי חֶדְוַת יְדֹוָד הִיא מָעֻזְּכֶם (המבטח שלכם ומשענכם)

אז כן, ראש השנה הוא גם יום של שמחה, וגם תקיעות השופר מעידות על כך!

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא פרשת אמור כג:כד

[2] במדבר פרשת פינחס כט:א

[3] כיצד במשך הדורות התרבו מספרי התקיעות זה נושא נוסף לעיון… אי אפשר לעסוק בכל יחד ואנו מוגבלים על ידי המקום והזמן.

[4] תהלים פא:ד – ה

[5] https://www.inn.co.il/news/450818

[6] עמוס ג:ו

[7] שמואל א יג ג.

[8] שופטים ז:טז – כב וראו גם ירמיהו ד יט-כא, מב יד. וראו גם פרק ו א, יז.

[9] שמואל ב ב:כח

[10] יחזקאל לג:ב – ה. וראו גם נחמיה ד יד ואיוב לט כד.

[11] צפניה א:יד – יז.

[12] עמוס ג:ו

[13] יואל ב:א-ב, טו.ישעיהו נח:א – ב

[14] זכריה ט:יד – טו. וכן ישעיהו יח ג. ואפשר שזה גם הרעיון מאחורי תהלים מז ו.

[15] שמואל ב טו:י

[16] מלכים א א:לב – מ

[17] מלכים ב ט:יג

[18] שמואל ב ו:יג – טו וראו גם דברי הימים א טו כח

[19] תהלים צח

[20] שמות פרשת יתרו יט:טז – יט

[21] וכפי שאיבחן היטב החוקר הגרמני שאינו מבני ברית, רודולף אוטו.

[22] (נחמיה ח:י)