עצמאות מחשבתית מול עיני העדה | עצירה למחשבה על פרשת שלח תשפ״ג

לא היינו רוצים להאמין בכך, אבל חכמינו עלולים לטעות. זה כתוב במפורש בפרשתנו.

מתי יש חובה לציית להם למרות שהם טועים, למרות שאנו מאמינים שהם טועים?

למי אסור להתעלם ממה שהוא יודע?

האם העול הזה אינו כבד מדי?

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

האם חכמים יכולים לטעות? לפסוק לא נכון?

ובכן, כן[1].

בפרשתנו נאמר: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה.

מה הם ומי הם עֵינֵי הָעֵדָה?

כאשר משה מבקש מחותנו להישאר, הוא מנמק[2]: וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם – תנחה אותנו בדרך הנכונה.

עֵינֵי הָעֵדָה הם המנהיגים האחראים. הביטוי כאן מדגיש את גודל הבעיה. מי שאמורים לספק הנחיות נכונות, דווקא הם טעו והכשילו את העם (ולכן מביאים קרבנות[3]).

ועדיין חובתנו לציית. כמו שנאמר[4]: וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.

וחכמינו דרשו: אם יאמר לך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל – שמע לדבריהם.

הנה ביאורו הנפלא של בעל ספר החינוך, בעברית בת זמננו:

אילו המצוה היתה לקיים את התורה, כל אחד לפי הבנתו, אז כל אחד ילך אחרי דעתו שלו.

ואז, אפילו אם כל העולם יחלקו עליו – יהיה אסור לו לקבל את דבריהם.

התוצאה: חורבן. במקום תורה אחת – הרבה תורות, כל אחד לפי עניות דעתו.

לכן נצטווינו לקבל את דעת רוב החכמים, והנה יש תורה אחת לכולנו …

 ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו.

וזה מה שנאמר אצלנו ובמשנה: בית דין שטעו בהוראה, חיוב הקרבן עליהם[5].

****

ימין שהוא ימין

אולם האם הכלל הזה נכון תמיד?

מה אם בית הדין עוקרים מצוה מפורשת מן התורה? אין נדה, אין שבת, אין עבודה זרה.

בלשון חכמינו, זה נקרא לעקור את כל הגוף. בגמרא זה נקרא: זיל קרי בי רב הוא. מה שילדים לומדים בבית הספר.

להוראות כאלו – אסור לציית.

ואולי לא רק להוראות כאלו.

הירושלמי מגביל:

יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?

 … (עד) שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל

ומה נכלל בימין שהוא ימין?

קודם כל, שאלות של מציאות. ולכן, אם בית דין טעו ואמרו שלעוף אין ריאות[6], האם חייבים לשמוע להם? להאמין שהם צודקים?

ואם טעו לגבי אירוע שלא יתכן, כגון שנהר התרוקן ממימיו, או שנראה נחש בגודל קורת בית הבד?

ואם טעו במתמטיקה, האם גם אז יש לשמוע להם?

כאן כבר צריך להיזהר. אולי לא ירדנו לסוף דעתם.

למשל, חכמים מזכירים גודל של סוכה עגולה, אבל אינם מדייקים בתחשיב, וזה דווקא מובן ומסתבר, שהרי לא ניתן לחשב שטח מעגל או היקפו ביחס לקוטר. זה בלתי אפשרי…

ובכלל, כל עוד דבריהם אינם סותרים את התורה, כל עוד זו שאלה של פרשנות – יש חובה לציית.

במשנה אמרו: אם חכמים מבטלים רק את איסור ההוצאה בשבת מרשות לרשות – כאן עלינו לציית.

עלינו לקבל את הפסק שלהם, גם אם בסוף הם עצמם יודו שטעו ויורו להביא קרבן.

ושוב, זה לא הכל. מי שיודע באמת, מי שהינו תלמיד חכם, אצלו זה אחרת.

הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או (אפילו) תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן – חייב, מפני שלא תלה בבית דין – הוא מציית, מאמין שחובה לציית, אבל הוא גם יודע שהם טעו!

אבל מי נחשב לתלמיד חכם? הנה שני מצבי קצה.

מי שאינו תלמיד חכם, כותב הרמב"ם[7], אין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. הוא מאמין שהוא יודע, אבל הוא לא באמת יודע. ולכן עליו לציית…

אך מי שזכה להיות מומחה – אומר הירושלמי – ולו רק לאותה סוגיה, וזה אפשרי, אסור לו לציית…

****

הדילמה הנוראה של מצבי ספק

חכמינו הטילו עלינו עול כבד בקביעה "על ימין שהוא ימין".

האם בכלל ניתן לקבוע שחכמים טעו? במדע, בפירוש דברי חכמים, בפשט התורה, בפרשנותה, במדרשי ההלכה, בפירוש המסורת?

מה יעשה מי שגילה – לפי הבנתו – טעות אצל הפוסקים? לציית או להיות נאמן להבנתו?

האם מותר לו להתעלם מהבנותיו? ואיך ידע שהוא יודע וצריך לסמוך על עצמו?

נוח מאד להפקיד את עצמנו בידי אלו שיודעים יותר מאיתנו, אבל לא תמיד זה אפשרי. לפעמים אנו מגלים שאנו אלו שיודעים יותר, שמבינים יותר..

וזה מסוכן. וזה מחייב…

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] במדבר (שלח) טו, כד-כט, ויקרא (ויקרא) ד, יג

[2] במדבר (בהעלותך) י, לא

[3] משנה הוריות, א, ה; ג.

[4] דברים (שופטים) יז, י, מדרש תנאים לדברים (הופמן) (דברים (שופטים) יז, י.

[5] ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה עח

[6] חזקיה בחולין נז א, לוי בסנהדרין פז ב, ב"מ פא ב, משנה נדרים ג ב; סוכה ז ב; משנה הוריות א ג; א. ירושלמי הוריות א א

[7] שגגות יג ה