עקב ע״ט: הקשר המופלא – לאכול, לשבוע, להודות

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

יש דברים שאמורים להיות ברורים מאליהם, ואז מישהו בא ומנסח אותם.

אברהם מאסלו היה פסיכולוג יהודי אמריקאי, שניתח וסיווג את הצרכים האנושיים הבסיסיים וסידר אותם בדגם בן חמש קומות: "פירמידת הצרכים". הבסיס הוא הצורך המיידי של כאן ועכשו, שתיה ואכילה. בקומה השניה: הדאגה לעתיד, שהצרכים האלו יתמלאו גם אחרי היום הזה והשעה הזו.

לקמן נגלה משהו חשוב שמאסלו כנראה החמיץ. אבל כבר הדגם הבסיסי שלו מאפשר לנו להבין טוב יותר פסוק בפרשתנו.

משה אומר לעם שאלוקים ידאג עבורם לשתי הקומות הראשונות בפירמידת הצרכים של מאסלו. אלוקים יספק להם ולצאצאיהם מה שצריך – וביד רחבה.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ

בעברית שלנו, יהיה לכם לאכול עד שתרגישו שאינכם רעבים. זו הקומה הראשונה בפירמידה.

חציו השני של הפסוק מטפל בצורך השני הבסיסי בדגם של מאסלו.

וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ[1]

גם בעתיד יהיה לעם לאכול ולשבוע כי יש לו ארץ טובה שממלאת את כל מחסורו.

אולי קשה לנו היום להעריך – ולהרגיש – מדוע ההבטחה הזו לאוכל כל כך חשובה. הרי אנו, בחלק המערבי של כדור הארץ, פתרנו את בעיית העוני. כל אדם יכול לקבל מזון מינימלי כדי לשרוד.

אבל זה הישג שקיים פחות ממאה שנה. רעב היה גורם המוות הראשון במשך רוב ההיסטוריה האנושית. גם בראשית התקופה המודרנית היה רעב. המהפכה הצרפתית פרצה בגלל שהעם רצה לחם ולא היה לו, בעוד האצילים והמלכה מיטיבים את ליבם בעוגות.

כשמכירים את הרקע הזה, מבינים כמה חשובה ההבטחה שמתחילה באוכל ומתבססת על הארץ הטובה שלנו.

*   *   *

ערוץ ישיר עם אלוקים

יש עוד משהו בפסוק. וּבֵרַכְתָּ.

כאשר אדם רעב מקבל אוכל, הוא מעריך את זה. הוא אומר תודה.

הכרת הטוב מופיעה אצל הילד יחד עם האמון להוריו. והיא ממשיכה ללוות אותנו כל חיינו. פרופסור דיויד אמונס, שמתמחה בפסיכולוגיה חיובית, כתב את ספרו המומלץ "תודה" על חשיבותה של הכרת הטוב עבור בריאותנו ועבור חיים חברתיים תקינים.

ואולם חז"ל פירשו את הפסוק לא רק כהבעה מתבקשת של רגש אלא גם בתור מצוה: לאחר שתאכל ותשבע, חייב אתה לברך.

אתה האדם תדבר עם אלוקים כדי להודות לו – והוא מקשיב.

גם זה חידוש של התורה שנראה היום טריוויאלי, ולכן גם את זה צריך לבאר.

במהלך הקריאה שלנו בחמשת חומשי התורה, במשך כל השנה, אנו פוגשים מצוות רבות, אבל מוזר ומפתיע לגלות שיש מעט מאד מצוות אישיות, שמתנהלות במישרין, אחד על אחד, בין האדם לבין אלוקיו. יש מצוות ששומרות על החברה, שמקדמות צדק ויושר וחסד ורחמים. יש מצוות פולחניות, שמתבצעות במקדש. יש מצוות משפחתיות, בימים מסויימים בשנה, שבתות וחגים. אבל יש רק מצוה אחת שבה מתנהל דיאלוג בין האדם לבין אלוקים ללא תיווך, ללא צורך בקרבן, רק שיחה ישירה ביני לבין האלוקים.

וּבֵרַכְתָּ. ברכת המזון.

היום חיינו מלאים בקשרים עם אלוקים. יש לנו תפילות וברכות המופיעות בסידור ויש לנו תפילות פרטיות שאדם משמיע מעומק ליבו לפי צרכיו. כל זה התפתח לאט לאט מן המצוה של ברכת המזון, כאשר עם ישראל שמע ממשה שאלוקים ישמח לשמוע ממנו תודה כל פעם מחדש.

זו היתה גם הזמנה לנהל שיחות אחרות בזמנים אחרים.

כאן אנו מגיעים אל הקומה השישית – זו שמאסלו לא חשב עליה. לאחר שהאדם מצא פתרון לצורכי הגוף הוא מתחיל לדאוג לצרכי הנפש. זה מתחיל בערכים ובהגשמה עצמית – הקומה החמישית של מאסלו – אבל מעליה נמצא הדבר המופלא ביותר שיש לאדם – היכולת לשוחח עם בוראו.

וכפי שכתב בזמננו הרב אברהם ישעיה קרליץ, הידוע בכינוי "החזו"א":

מה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח לפני אדון עולם יתעלה כאשר הוא משיח לרעהו[2].

ובעברית שלנו: זה מופלא כי ביכולתו של כל בן אנוש לדבר עם אלוקים כמו שהוא מדבר עם חבר.

וכל זה מתחיל משלוש מילים בפרשה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ.

[1] דברים, עקב, ח י.

[2] התעוררות, ליקוט אמרים מהחזון איש, תשמ"ט, ז-ח.