ערב ר"ה תש"פ: ראש השנה של עזרא – ואנחנו

***
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

***

אין לנו מכונת זמן, אבל אנו בכל זאת יכולים לחזור אל העבר. אך לפני שנצא לדרך, אל היעד שלנו במרחק של כ2500 שנה או יותר, דרוש קצת רקע. כמה מילים על ראש השנה במקורותינו – והיום.

בתורה שבכתב יש מעט מאד לגבי ראש השנה ומצוותיו: איזכור קצרצר בן שני פסוקים.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק[1]

יש כאן איסור מלאכת עבודה, כמו בכל יום טוב, אבל מצות שופר – מצוות היום, לשמוע עשרה קולות בשופר – נזכרת כאן רק ברמיזה, וחז"ל השתמשו בשיטות הלימוד שלהם כדי למלא את החסר.

עבורנו, היום, ובעקבות חז"ל, תוקעים בשופר, מתפללים תפילות מיוחדות וקוראים בתורה. אבל העיקר הוא שזה דין, ולא רק לעם ישראל אלא לכל באי עולם.

ודין זה מפחיד.

כך מסופר על רבן של ישראל, הרב ששיקם את העם לאחר החורבן, רבן יוחנן בן זכאי[2].

כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות.

אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?

אמר להם:

אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה.

ועכשיו – שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון…

ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי –

ולא אבכה?

ואם כך חש ריב"ז, מה נותר לנו?

אז כדי לקבל תמונה אופטימית, שמחה יותר, אנו מתכוננים לצאת אל העבר.

כן, אנו רוצים לצפות בראש השנה שערכו בירושלים עזרא ונחמיה עבור העם השב מן הגלות בבבל.

מוכנים?

*   *   *

שיבת ציון

רק מקצת מן העם חזר לארץ בימי עזרא ונחמיה. עבודה רבה ציפתה להם והחיים היו קשים, ואויבים היו להם מבית ומחוץ. ועם זאת, הם הצליחו לבנות את המקדש, ולהקיף את ירושלים בחומה.

ואז, ביום ראש השנה, הם נקבצו כולם לירושלים. ומכונת הזמן שלנו, כלומר העיון שלנו בתיאור שיש לנו, מתמקד בפרק ח בספר נחמיה.

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם

רחוב אינו אלא רחבה גדולה לצרכי העם, משוק ועד בית דין. וכאן היא משמשת לכינוס דתי.

וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל

הפסוק הזה מעורר שאלות רבות, אצל הפרשנים ואצל החוקרים. איזה ספר הביא עזרא? האם זה ספר התורה של משה רבנו, או העתק שלו? ואכן כך מסתבר. אך אם כן, מדוע רק לעזרא היה כזה ספר?

הבקשה של העם עשויה לספק חלק מן התשובות. בגלות הם היו מן הנאמנים שחכו להיגאל ולחזור לארץ. הם לא נכשלו בעבודה זרה, כמו רוב העם שגלה. אבל האם היתה להם הזדמנות לקרוא בתורה, ללמוד על המצוות? כנראה לא. הם היו בגלות, ולא היו איתם במקומות גלויותיהם חכמים שילמדו אותם את המסורת. רק כאשר באו לארץ החלו לגלות עד כמה מעט הם יודעים. וכעת, כשבאה ההזדמנות, הם ביקשו מעזרא שילמד אותם. ובחרו בראש השנה – אולי בגלל שהם ידעו באופן מעורפל שהיום הוא יום דין? ברור שהבקשה לקרוא בתורה היתה מתוכננת מראש, מפני שהיתה בימה מוכנה עבור עזרא ועוזריו.

כי עזרא ממלא את מבוקשם. הוא קורא בתורה כשהוא ניצב על בימה מיוחדת, יחד עם עוזרים, החוזרים על דבריו בקול רם ומפרשים את הדברים לעם – זו התמצית של פסוקים ד-ז.

… וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם

וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא

הקריאה נמשכת שעות. בזמן הזה אי אפשר לקרוא את כל ספר התורה, ולכן יש להניח שעזרא קרא באזניהם פרקים נבחרים, וחלקם ודאי עסקו במצוות היום הזה שעמדו בו. זו היתה כנראה הפעם הראשונה, לפי ההסבר שלנו, שרוב העם שמע על מצוות שלא ידע לקיימן עד כה. למה הדבר דומה? לתינוקות שנשבו בין הגויים, כמתואר במשנה, או לבעלי תשובה בני זמננו שבפעם הראשונה לומדים תורה ולומדים על המצוות.

זה חלקו הראשון של הפרק. ואז אנו קוראים על תגובתם של מנהלי הטכס: נחמיה, עזרא, הלויים המפרשים. זוהי תגובה לתגובה. מפני שהעם בוכים בכי רב.

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם.

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק אֱ-לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה

למה הם בכו? וכי לא היה עליהם לשמוח? הם מתגוררים בארץ, יש להם את המקדש, וכעת הם לומדים על המצוות שלא הכירו!

אבל הם בוכים.

*   *   *

למה הם בכו?

לפי הפירוש שלנו, הם בכו בעיקר בגלל מה שהתברר להם: שהם לא ידעו מספיק על התורה והמצוות. יתכן שחלק מן הקוראים של הדף הזה יתפלאו על כך. אדם מודרני עשוי לא לחוש חיבור אל התורה והמצוות. גם אם אדם מודרני שומר תורה ומצוות, הוא עושה זאת פעמים רבות מתוך בחירתו האישית, ולא מפני שהוא חייב. אבל בזמנם הכל היה הרבה יותר פשוט. הם חזרו לארץ כדי לחיות בברית עם אלוקים. הברית הזו זקוקה למקדש אבל היא כוללת גם מצוות נוספות, פרטיות. ואם היו מצוות שלא היו מוכרות להם – כמו מצוות סוכה שמתוארת בהמשך הפרק כמשהו חדש ולא ידוע, אבל לא נעסוק בכך כאן – זו תחושה נוראה. הנה זכינו לחזור לארץ אבותינו, והנה אנו מגלים עד כמה אנו מלאים בחסרונות. אולי זה מחמת בורות ואי ידיעה, אבל האם זה פוטר אותנו?

לתחושה הזו יכול האדם המודרני להתחבר עד מאד.

ומה אמרו להם עזרא ונחמיה והלווים?

*   *   *

שמחת היום

לְכוּ

אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים

וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ

כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ

וְאַל תֵּעָצֵבוּ

כִּי  חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם

המסר פשוט. העצרת נגמרה. תחזרו הביתה. ותאכלו אוכל בריא וטעים, כלומר, בזמנם, אוכל משמין. ותשתו מתוק – פעם שתו מים או, בחגים, יין.

ועוד, וחשוב מאד, אל תזניחו את אלו שאין להם. שלחו מנות גם לעניים ולכל מי שצריך.

עשו את היום הזה ליום טוב.

זה יום קדוש (וכנראה – יום דין).

אבל לא להתעצב! אלוקים איתנו, והוא שומר עלינו, הוא המעוז שלנו.

למשפט האחרון יש חשיבות מרובה בנסיבות של עולי בבל. היו אויבים מסביב, והיו הלשנות למלך. והלשנות לפני מלכי אומות העולם ואויבים מסביב יש גם היום. גם לזה ליהודי המודרני קל מאד להתחבר.

אבל מה שמעניין אותנו זה המסר של השמחה, ואפילו חובת השמחה. אל תתאבלו, אל תאשימו את עצמכם, רק תשמחו. ותאכלו ותשתו, כי איך אפשר לשמוח בלי אכילה ושתיה.

וזה מה שהם עשו.

וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם

*   *   *

אז והיום

זה היה המסע שלנו לעבר, ועכשו נוציא מסקנות.

מה היה המסר? בהמשך לפירוש שלנו לפרק, מוצע לקרוא זאת כך:

גם אם אתם מלאים רגשות אשמה על כל המצוות שלא עשיתם עד היום הזה, זה בסדר. הרי לא נכשלתם מפני שרציתם להרע. נכשלתם מפני שלא קיבלתם הזדמנות לדעת די הצורך על התורה והמצוות.

וזה נכון גם להיום.

גם היום אנו בדיוק במצב הזה. יש מאיתנו שלא למדו תורה, אולי שאינם יודעים בכלל מהי התורה. אך גם אלו בינינו שלומדים תורה מגיל צעיר,  אם אנו באמת מבינים מהי התורה ומה אלוקים מבקש מאיתנו?

המסר הזה הוא לכולנו. עלינו כולנו לשמוח ביום הזה שזכינו לקבל על עצמנו את מלכות אלוקים, להיות איתו בברית, וללמוד את תורתו. עלינו לשמוח, לאכול ולשתות ולא לפחד ולא להתאבל. אלוקים איתנו. כל מה שצריך הוא לקבל על עצמנו מה שעשו העם בימי עזרא: כבר למחרת, הם חזרו כדי ללמוד בתורה מה נדרש מהם, מה אלוקים רוצה מהם.

וכך עלינו לעשות. לקחת את היום הזה, שהוא יום שמחה וקבלה, כדי ללמוד מהי תורה.

וכמו אז, בשיבת ציון השניה, כך גם היום, בשיבת ציון השלישית. נשמח, נאכל משמנים (אבל לא יותר מדי, כי אנו יודעים כמה חשוב לשמור על תזונה בריאה) ונשתה מתוק (ראו לעיל), לא נשכח את העניים, ונשמח ונודה על שזכינו להיות חלק מעם ישראל, חלק מן הברית עם אלוקים.

ונמשיך ללמוד.

בהצלחה.

[1] ויקרא, פרשת אמור כג כד-כה.

[2] בבלי ברכות כח ב.