זה נאום הפרידה של משה רבנו בערבות מואב, והוא מספר איך א-לוהים רצה להענישם ואיך הוא התחנן וסיכן את עצמו למענם.
למה? למה משה משתף אותם – ואותנו, לומדי התורה – בשיחה פרטית בינו לבין א-לוהים?
האם נאום המוסר הזה שלו יכול להספיק לפי רבי יונה מגירונדי?
ואיך זה בכל זאת מועיל, לפי רבי זירא?
ומה זה אומר על היחס של א-לוהים אלינו, גם כאן ועכשו?
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
לסיפור שלפנינו יש שתי גרסאות, ואפילו שלוש.
הגרסה הראשונה[1], ב"זמן אמת", בספר שמות:
משה רבנו עולה להר סיני לקבל את התורה ובינתים, בני ישראל, למטה…
סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ
עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה
וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וא-לוהים מספר למשה על העונש המתוכנן, ויש לדבריו שתי גרסאות, זו "בזמן אמת" וזו שמשה זוכר לאחר ארבעים שנה ומספר[2] לעַם ישראל בערבות מואב, בנאום הפרידה שלו.
וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם – השמדה כללית
וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל – צאצאי משה יהיו העם החדש והמשופר.
ובערבות מואב:
וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם – העונש מפורט ועוצמתי יותר.
וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ – גם ההבטחה למשה להקים ממנו עם חדש עוצמתית יותר.
אבל, יש לשים לב, א-לוהים לא מתחיל מייד בביצוע העונש. הוא רק מספר עליו למשה. יותר מכך, הוא מתחיל בבקשה חסרת הגיון. לכאורה.
הַנִּיחָה לִּי – הֶרֶף מִמֶּנִּי.
משה שומע את שתי המילים הראשונות, מבין שא-לוהים רומז לו. ורבותינו ביארו[3] זאת במשל:
וכי משה היה תופש בהקב"ה, שהוא אומר הניחה לי? – אפשר לבלום את א-לוהים מלעשות כרצונו?
למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו
והיה המלך מצעק מן הקיטון: הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג (מורהו של הנסיך) עומד בחוץ.
אמר הפדגוג: המלך ובנו לפנים בקיטון. למה הוא אומר: הניחה לי?
אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו.
לכן משה מבקש מייד רחמים: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְדֹוָד
ותפילתו, כידוע, התקבלה.
והנה גרסה שלישית: מחבר תהלים[4] מסכם את הסיפור שלפנינו.
וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם
לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו,
לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית
ויש לשאול: מדוע משה רבנו משתף אותנו בשיחה הפרטית בינו לבין א-לוהים?
ומדוע משה חוזר על הדברים שוב, כאן, בערבות מואב?
יש כאן מסר…
חִשְׁבוּ, ועברו לפרק הבא.
****
הזרעים של משה רבנו
אם מצאתם, מה טוב, ואם לא אז הנה התשובה (המקורות בהערה).
משה רבנו השקיע את כל זמנו בעַם ישראל. הוא היה זמין להם בכל שעה, וִתֵּר[5] על חיי המשפחה שלו, וסיכן[6] את עצמו עבור העם באמרו:
אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – טוב
וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ…
וכעת, בערבות מואב, זו שעת הפרידה. הוא לא ייכנס לארץ. מי יזכיר להם לתקן את פשעיהם?
לכן הוא חוזר על הסיפור. דעו, הוא אומר להם, אז יכולתי להתפלל. עַתָּה אתם צריכים להסתדר בלעדי. לכן – היזהרו!
אבל האם זה יספיק?
כ1800 שנה מאוחר יותר, כותב[7] רבי יונה מגירונדי:
אם האדם לא עורר נפשו, מה יועילוהו הַמּוּסָרִים? – אם אתה לא תתעורר, שום מסר מבחוץ לא יועיל!
ובכל זאת, זה כל מה שאפשר לעשות עבור הזולת, ולפעמים זה באמת עוזר.
רבי זירא[8] האמין שבכל אדם, גם חוטא, יש נקודות טובות שיעזרו לו לחזור בתשובה. בשכנותו גרו בריונים – פושעים – ורבי זירא היה מאיר להם פנים ומקרב אותם, למרות ששאר החכמים לא היו מרוצים מכך..
ואז נפטר רבי זירא. ואותם פושעים אמרו לעצמם: מי יתפלל עלינו עכשו? ולכן – חזרו בתשובה. שינו את חייהם!
היום אומרים שכל ילד צריך מישהו שיאמין בו. ובפנים, כולנו ילדים. רבי זירא האמין בשכניו החוטאים וזה נקלט, לא מייד, אבל נקלט.
אדם צריך לעורר את עצמו, אבל צריך גם לעזור לו ולתת לו את הזרעים[9] שילבלבו ויתנו לו כוח ותקוה להשתנות.
לכן, אומר משה, הוא הציע לא-לוהים את עצמו למען עַם ישראל. ולכן בחן א-לוהים את משה ואמר לו: הרף, תרפה ממני. תהיה הפדגוג שמשכנע את המלך לא להעניש את בנו, שֶׁמַּרְאֶה לַבֵּן – לכולנו! – עד כמה אבא המלך אוהב אותו.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] שמות (כי תשא) לב, ח-י
[2] דברים (עקב) ט, יד
[3] שמות רבה (כי תשא, וילנא) מב ט, שמות (כי תשא) לב, יא.
[4] תהלים קו, כג. המזמור מתמצת את ההיסטוריה היהודית של עבירות וישועות.
[5] יתרו מוכיח אותו על השקעת יתר. מרים – על פרישה מאשתו. לפי חז"ל לא השקיע משה בבנו גרשום.
[6] שמות (כי תשא) לב, לב
[7] שערי תשובה שער ב כו
[8] סנהדרין לז א
[9] ראו גם: הרב וולבה, זריעה ובנין בחינוך.