פורים ע״ט: "ומתנות לאביונים" התפתחות מצוות פורים לפי פשט המגילה (כיצד התפתח פורים בשנים הראשונות וכיצד תרמו לכך מרדכי ואסתר)

כולם מכירים את סיפור המגילה, אז ממש לא נסכם אותו שוב. לעומת זאת, נדמה שהפרקים האחרונים לאחר הנצחון מעומעמים למדי אצל רובנו. עם ישראל חגגו את הנס, וחזרו על זה, ומרדכי ואסתר גם כן כתבו לעשות זאת. ויש שם המון חזרות. לא ברור למה, למען האמת.

אתם מוזמנים להצטרף ולעיין בחלק הרלוונטי של הפרק. עיון על פי הפשט יראה לנו דברים מעניינים: כיצד עם ישראל נהגו לציין נסים, מה היה תפקידם של מרדכי ואסתר, וכיצד התפתחו הלכות הפורים עד שהן נראות כפי שהן נראות היום.

לגבי החלק המעניין ביותר הוא התרומה הייחודית של מרדכי לעיצוב חגיגות הפורים. אבל את החלק הטוב ביותר צריך לשמור לסוף, נכון?

*   *   *

שנה ראשונה: משתה והודאה

פרק ט של המגילה, עם 32 פסוקים, מתאר את הנס, הנצחון של היהודים על שונאיהם, באימפריה הפרסית בכלל ובשושן בפרט. ואחר כך – חגיגות הנס, בחלקו השני והארוך יותר של הפרק.

בניגוד לכל סיפור המגילה, שנכתב כנראה זמן מה לאחר הנס, הפרק הזה נכתב בשלבים, ואין ספק שכתיבתו הסתיימה שנים לאחר הנס, ואולי אפילו בדור הבא, לאחר מותם של מרדכי ואסתר. כן, חכו ותראו.

נקדים ונזכיר כי הנצחון הושג במהלך יום אחד, י"ג אדר למנין שהיה מקובל אז וגם היום. ואילו בשושן, עקב התעניינות מיוחדת של המלך אחשורוש, קיבלו היהודים של שושן זכות מיוחדת לחסל אויבים עוד יום אחד.

הבה נראה מה קורה מכאן ואילך. שימו לב כי בדרך כלל ניתן לדלג על הפסוקים המובאים כאן ולקרוא ישר את מה שאחריהם, הסיכום, בעברית שלנו.

(טו) וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:

(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:

(יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה

ובכן, בשנה הראשונה, לאחר הנצחון, היהודים מציינים את הנס למחרתו על ידי "יום משתה ושמחה". בעברית שלנו: סעודה גדולה ושמחה באופן כללי.

אנו רשאים לשער כי בניגוד למשתאות שהיו הכלל בפרס של אחשורוש, המשתה היהודי לא כלל פריקת עול אלא הודאה לאלוקים על הנס.

אבל זה כל מה שהיה בשלב הזה. באותה שנה – משתה והודאה.

אנו יכולים לרשום לעצמנו:

1. שנה ראשונה: משתה ושמחה.

ואז…

*   *   *

השנה השניה והשלישית

(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים, הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ

הפסוק הזה מלמד הרבה מאד, ויהיה עלינו לעסוק בו קטע קטע כדי לעמוד על מה שיש בו. נחלק אותו לשלושה. מי היו היהודים שנזכרים בו? מתי הם חגגו את הפורים? ומה היתה החגיגה הזו עבורם?

הפסוק הזה עוסק ביהודים שגרו בכל רחבי האימפריה – חוץ משושן. היהודים האלו לא שכחו את הנס ולכן חגגו אותו גם אחר השנה הראשונה. לכן הפסוק הזה אינו חוזר על הנאמר קודם. הוא מספר מה שקורה בהמשך.

מה שנהגו היהודים נעשה מרצונם הטוב, בהתנדבות. זו לא היתה חובה. אם היה אז שולחן ערוך, ולא היה, אז לא היה בו פרק על פורים.

יתכן שכן היה, בתורה שבעל פה, פרק שעודד בעלי נס לציין את הנס שנעשה להם גם לאחר שעבר המועד. הרבה מאד הלכות שיש לנו לא היו ידועות בימים ההם וכנגד זה, מסתבר שהיו להם כללים והלכות שאינם מוכרים לנו. יתכן שהיה להם כלל שקבע שצריך לעשות זכר לנס, כפי שהתורה קבעה את חג המצות, זכר ליציאת מצרים.

הערה: אנו יודעים שבימי חז"ל, שזה הרבה יותר מאוחר למעשה המגילה, נהגו לציין ימים מיוחדים שהיו בהם נסים, החל בנצחון על האויב, אנטיוכוס, ועד לתאריך בו הצליחו חכמים לבטל את הנוהג לכתוב בשטרות את שם אלוקים. (זה נושא אחר אבל חשוב ומעניין. אם תרצו, תמשיכו לקרוא את הנאמר בסוגרים: חכמים לא רצו שיכתבו בשטרות עם התאריך את שם אלוקים כי זה יבוא לידי בזיון. זה לא היה קל אבל התקנה התקבלה, ואז קבעו את היום לזכרון). למרות שבימים ההם לא נכתבו ספרים החומר הזה כן נכתב והוא מצוי בידינו בטופס שנקרא "מגילת תענית", ואף זכה להוצאה מדעית הראויה ללימוד. עד כאן הערה על האופן שבו יהודים ציינו בימים ההם את הנסים שלהם ומדוע.

מה שעשו היהודים בשנים הראשונות נעשה מרצונם הטוב, בהתנדבות ולא בכפיה, וזה מה שמצויין כאן במילים

עַל כֵּן הַיְּהוּדִים … עֹשִׂים

הפועל עֹשִׂים  מציין מה שהכותב רואה לנגד עיניו. הנה, כל שנה, בתאריך י"ד אדר, חוגגים את פורים.

רגע, משהו חסר כאן. רוצים לנסות לחפש מה, או יותר נכון מי?

*   *   *

אלו שלא חגגו

כן, כאן מסופר לנו כי היהודים הַפְּרָזִים חגגו את יום השנה לנס, ועשו זאת ברציפות, שנה אחרי שנה. נראה שהכותב רואה כאן לנגד עיניו את העתיד, מפני שהוא טורח לבאר את המונח הזה. הַפְּרָזִים הם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת.

בימים ההם, ולמעשה עד הופעת כלי הנשק המודרניים, כמו התת מקלע, מגורים בעיר מוקפת חומה היו כדאיים מאד. במקרה של פלישה, שודדים או צבא אויב, העיר המבוצרת היתה מקום בטוח בהרבה מאשר היישובים הפרזיים, נטולי המגן. מי שהיה יכול היה נס לעיר. מי שרוצה להבין עד כמה היה מסוכן לגור מחוץ לחומה מוזמן לעלעל בספרי ההיסטוריה, למשל על פלישות ההונים והברברים לאימפריה הרומית ושכנותיה.

היהודים הפרזים ידעו אם כן באופן מיוחד להעריך את הסכנה ואת הנס. אולם, מוזר, דווקא תושבי שושן לא ציינו את יום השנה כפי שנהגו אחיהם. מדוע? האם הם חששו להרגיז את המלך? הרי בשנה הראשונה היה טיהור של אויבים בצמרת. חוששני שהמסקנה המתבקשת היא שאותם תושבי שושן יהודים, שאמנם שמחו עם מרדכי, היו כנראה, איך נאמר זאת, עם נטיה להתבוללות. הם, בניגוד ליהודים הפשוטים בעיירות, כבר היו רחוקים מציון של נסים…

האם זה ההסבר ההיסטורי או שאני משליך אחורה מתקופת ההשכלה אל הימים ההם? איני יודע. אני מעלה השערה וישפוט הקורא.

על כל פנים, ניתן לסכם את המתרחש בשנים הראשונות.

• בשנים הראשונות: מנהג עממי של הפרזים לחגוג את פורים דרך שמחה, משתה, איסור מלאכה ומשלוח מנות.

*   *   *

מה ראה מרדכי

מרדכי רואה לפניו שתי תופעות.

מצד אחד הוא רואה שהפרזים חוגגים את הנס, מרצונם. ואילו היהודים השוכנים איתו בשושן – לא. וזה אכפת לו.

מצד שני הוא גם רואה כיצד היהודים הפרזים עיבדו את הנס למערכת מעשים. הבה נתבונן.

שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ

הם חוזרים על משתה ושמחה כמו בשנה הראשונה. והם מוסיפים על זה שני דברים. ראשית, הם הופכים את היום הזה ליום טוב. כלומר אוסרים אותו בעשית מלאכה שאינה לצורך היום, כמו אוכל נפש. כמו בחגים שלנו. זו לא חובה. הם מעצבים באופן הזה את היום הזה.

שנית, הם מוסיפים משהו שמעולם לא היה בעם ישראל. הם שולחים מנות לחברים.

אנו מכירים היום את משלוח המנות כעיסוק שממלא את רוב הפורים, קונים או מעצבים מבעוד יום משלוחים ומעבירים לחברים ולקרובים ולשכנים.

למעשה, משלוח מנות היה פשוט העברת אוכל בתוך הסעודה, כפי שעשה יוסף לאחיו במצרים, כאשר שלח לבנימין יותר מכולם. כך נהג גם אלקנה באשתו העקרה חנה[1]. אנו מוצאים משלוח מנות בספר נחמיה, שם לרגל החג נחמיה אומר לעם[2]

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ.

כלומר מי שרוצה לשמוח אוכל מאכל מזין ושותה משהו מתוק – וגם נותן למי שאין לו.

היהודים הפרזים שלחו מנות אבל רק לחברים ולידידים.

וכך הם עשו בשנים הראשונות לאחר הנס של פורים.

ואז החליט מרדכי להתערב.

*   *   *

תרומתו של מרדכי לפורים

זה החלק המעניין ביותר בסיפור.

מרדכי שם לב למתרחש, ומתערב. הוא קובע כללים חדשים. הוא מבטל חלק ממה שהעם נוהג. הוא מוסיף דברים חדשים.

 (כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים:

בעברית שלנו: הוא עושה זאת על ידי משלוח מכתבים רשמיים לכל פינות האימפריה אל היהודים בכל מקום ומקום.

 (כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה

(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב

הוא מוסיף עוד יום!

והוא פונה אל הפרזים שיסתכלו במבט רחב יותר. לא רק במבט האינדיבידואלי הוא המשפחתי, אני ומשפחתי וקהילתי ניצלנו, אלא כל היהודים כולם.

והוא מדגיש את המהפך שמאפיין את האירוע הזה. ההסבר יהפוך להיות חלק מן החגיגה.

מה שלא ברור כאן הוא האם הוא מבקש מן הפרזים לשמור יומיים, שלא כמנהגנו היום לחגוג את פורים יום אחד בלבד. או שהוא מתכוון שינהגו כמו היום, כל מקום לפי זמנו שלו?

ומה שעוד אינו ברור מן הפסוק הזה – האם מרדכי דורש או מציע לשמור את שני הימים. ולא רק כעת אלא גם בשנים הבאות.

האם הוא כופה עליהם תקנה או רק ממליץ? ומה מקור הסמכות שלו? לקמן נדון בכך.

והנה התקנה המרכזית שלו:

לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

ראו את ההבדלים.

מרדכי מבטל את המנהג לשמור את פורים בתור יום טוב, עם איסורי מלאכה.

ההתלבטות אם פורים צריך להיות אסור במלאכה לא נגמרה באותו דור. לאחר מאות שנים אנו מוצאים את רבי יהודה הנשיא נוטע עץ בפורים כדי להראות לעם שזה מותר[3].

הוא גם מחליף את הסדר של "משתה ושמחה" אבל לא אוכל לעסוק בשאלה מה משמעות ההבדל הזה.

והנה השינוי הגדול ביותר:

מרדכי יוצר את הרעיון של מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים

זה יהיה חריף מדי לקרוא לכך ביטוי של גישה סוציאליסטית, אבל יש כאן בהחלט מצות צדקה. מרדכי גם דואג לעניים שאין להם, וגם מעניק לפורים משמעות ייחודית. זה החג שבו דואגים לעניים.

*   *   *

סמכותו של מרדכי

היום אנו מצויידים בקטגוריות הלכתיות. יש מצוות מן התורה. יש תקנות וגזירות מדברי סופרים. יש מנהגים, שחלקם אושרו בידי חכמים וחלקם צמחו מאליהם.

מה היה פורים?

ומה היה מקור סמכותו של מרדכי להציע הצעות לעם?

לפי הניתוח שלנו עד כה אפשר לראות בחגיגות הפורים בשנים הראשונות מנהג עממי. מרדכי מציע להפוך זאת לתקנה, או שהוא, בתוקף סמכותו, אם יש כזו, הוא קובע זאת כתקנה שתחשב אצלנו "מדברי סופרים".

גם מרדכי ייחשב כתלמיד חכם הראוי לשבת במוסד השיפוטי, האם הוא לבדו יכול לתקן תקנות? לפי הנראה מן התלמוד הבבלי, תלמיד חכם בהחלט יכול לבטל מנהגים ותקנות מקומיים אם יש לו ביקורת מוצדקת עליהם. לפיכך, יתכן שהשמטת איסורי המלאכה היא פעולה הלכתית בתוקף הסמכות שלו כאחד מתלמידי החכמים של הדור, אולי מי שהיה בעברו בסנהדרין.

אבל האם יש לו סמכות לתקן את יום הפורים או שזו רק המלצה?

נראה את ההמשך.

(כג) וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם

לפי המבואר בפסוק הזה, היהודים מקבלים את דברי מרדכי. כלומר, הם לא היו מחוייבים. הם בחרו לעשות זאת. הם המשיכו את מה שהיה קודם והוסיפו את השינויים שמרדכי הציע.

בשלב זה, לאחר התקנה, יש לנו את המצב הבא:

• פורים יצויין ביומיים ויכלול משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכנראה גם את איזכור המהפך הניסי.

*   *   *

תקנת אסתר

למעשה, כאן היה הסיפור על הפיכת פורים לחג קבוע צריך להסתיים. אבל לא.

(כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:

בעברית שלנו: הימים שתוקנו ייזכרו ויקויימו בידי הכל (ויש פירוט). ויש אפילו תקוה שהחגיגות האלו יהיו לתמיד.

שוב חזרה על תוכן חג הפורים החדש. מה השתנה?

(כט) וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית:

בעברית שלנו:

הפעם גם אסתר מצטרפת וכותבת, עם מרדכי (שנקרא כאן הַיְּהוּדִי כפי שהיא נקראת הַמַּלְכָּה), כדי לְקַיֵּם.

אני מציע הסבר:

התקנה של מרדכי היתה למסד את החג בהתאם לכללים שהציע.

המיסוד של מרדכי היה לאותו דור.

מה יהיה בדורות הבאים?

בשלב זה מתחילים לחשוב לשמר את החג גם בעתיד. זה לא דבר פשוט וגם לא מתבקש. כל אחד צריך להתאמץ לזכור את הניסים שאלוקים עושה לו. ואם הניסים נעשו למשפחה, או לקהילה, או לכל העם, ראוי שהציבור שזכה גם יציין זאת, נניח פעם בשנה.

אבל עד מתי?

האם אפשר לצפות מן הדור הבא שימשיך לספר את הסיפור?

אלוקים נתן לעם ישראל מצוה לשמר את זכר יציאת מצרים דרך חג הפסח ועוד מצוות. אבל שם מדובר במשהו מיוחד. היום בו היינו לעם. היום בו נבחרנו.

לכן מסתבר שמרדכי, בתקנתו, תיקן רק עבור דורו. כאן, מרדכי ואסתר מטילים את כובד משקלם, היא כמלכה והוא כשר המחזיק בטבעת המלך וחותם בשמו, כדי להפוך את התקנה הזמנית לקבועה. להעביר אותה לדורות הבאים.

יתכן שזה מפתיע. הרי אנו קוראים את הסיפור הזה ומנתחים אותו לאחר דורות רבים, שבהם פורים הפך לחלק מן ההלכה, המנהג, העם. מבחינה מסויימת, פורים הוא החג האהוב ביותר – ראו כיצד ילדים מוקסמים ממנו, ובצדק. זכרון כזה לא ילך לאיבוד.

אבל פעם זה לא היה כך.

מרדכי ואסתר בפסוק כט הפכו את פורים לחג לדורות. זה היה הרגע בו פורים הפך לפורים שלנו.

(כאן עלינו לשאול: מדוע זה כה חשוב? כיון שאין לי תשובה חד משמעית, אני מניח זאת לקורא לחשוב ולמצוא. אשמח לשמוע מה גיליתם ומה חשבתם).

לפנינו אם כן שלב 4.

• פורים יצויין ביומיים ויכלול משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכנראה גם את איזכור המהפך הניסי ויש להמשיך ולחגוג את פורים גם בדורות הבאים לאחר תום הדור שעבר את פורים באופן אישי.

*   *   *

תוספת מאוחרת

(ל) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֶל שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת:

(לא) לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם:

(לב) וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר

כאן, לדעתי, יש תוספת מאוחרת, שנכתבה אחרי ימי מרדכי ואסתר. הכותב שולח מכתבים חדשים כדי להזכיר ליהודים את התקנה. עליהם להמשיך ולחגוג את פורים גם בדורות הבאים.

וזה הצליח. עובדה. אנו חוגגים את פורים עד היום הזה, ואני הכנתי את הדברים האלו עבור פורים הזה, התשע"ט.

*   *   *

תרומתו של מרדכי לעיצוב פורים

ניסינו יחד לשער כיצד נבנה חג הפורים המוכר לנו לפי המידע שיש לנו במגילת אסתר עצמה. יצויין כי בעיני האמוראים, סמכותו של החג היא מכך שהוא עוצב בידי אנשי כנסת הגדולה[4].

ועדיין, נראה שהנקודה המעניינת ביותר והמקורית ביותר שמעצבת את הפורים היא תקנת מרדכי: מתנות לאביונים.

הרשו לי לסיים בדברי רבנו הרמב"ם.

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו,

שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים,

שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה[5]

פורים הוא לא רק החג שבו אנו מזכירים את נס ההצלה של כלל העם. זה גם היום שבו אנו הולכים בדרכי ה' ומסייעים למי שאין לו.

*   *   *

נספח: סיפור המגילה

בוודאי שמתם לב כי בשום מקום בין התקנות לא נקבע שצריך לספר את סיפור הנס על ידי קריאת מגילה. ואין אפילו איזכור של כתיבת מגילה.

הראשון שמכניס תוספת של סיפור המהפך הניסי הוא מרדכי (לעיל פסוק כב).

אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב

אך  כאשר מסופר לנו על קבלת היהודים את התקנה, יש שם כבר הרחבה.

(כד) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:

(כה) וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ:

(כו) עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר

הסיפור מורחב: לא רק שהיה אבל שהפך ליום טוב

מעתה יוזכר המן שחשב לאבד את היהודים והטיל פור, ותוזכר אסתר שבאה לפני המלך והצליחה להפוך את הגזירה. ומוזכר גם שהשם של החגיגות יהיה על שם הפור, הגורל של המן. בחירת השם המוזר הזה טעונה ביאור בפני עצמו.

ויתכן שהדברים הבאים מתייחסים למגילה שאנו קוראים לה "מגילת אסתר".

עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה  רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם

אם כן, אזי בשלב זה כבר יש מגילה כתובה, שהיא כדמות מסמך רשמי, הָאִגֶּרֶת, וסביר שמכאן שנהגו לקראה בפורים.

[1] שמואל א א ד-ה

[2] נחמיה פרק ח י

[3] בבלי מגילה ה א.

[4] בבלי מגילה ב א.

[5] רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יז