פורים תש״פ: לשמוח במה שיש
שלום וברכה
כמה יין צריך לשתות? איך בכלל התחיל הדבר הזה, שנראה חריג בעם היהודי?
מתברר שיש מחלוקת בין שיטות של אמוראים בתלמוד.
נראה מה ראוי לעשות, הלכה למעשה, ואז נעבור לחלק המרתק ביותר: פורים והיין מלמדים אותנו משהו על עבודת אלוקים בעולם הזה, בזמן הזה, שמחה של אדם לא מושלם בעולם לא מושלם.
פורים שמח!
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
נכון שפורים היום, אבל עדיין ראוי לעסוק ולו קצת בתורה: אז נלמד משהו עקרוני ונפלא על עבודת אלוקים, ועל עצמנו, ועל החיים בעולם הזה.
נתחיל עם מימרה מפורסמת של רבא, אולי החביבה ביותר, לפחות בחוגים מסויימים…
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ובעברית: צריך אדם לשתות ולהתבשם בפורים עד שלא ידע להבדיל בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
האמנם?
להשתכר?
והנה, מייד בהמשך אותה הגמרא, מעשה שמפריך ומזהיר שלא להסתכן.
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה – שחטיה לרבי זירא.
רבה ורבי זירא, מגדולי האמוראים, אכלו יחד סעודת פורים. הם השתכרו. ואז מה קרה? רבה כמעט הרג את רבי זירא!
(למי שחפץ בבירור הנסיבות: רבי זירא היה ירא שמים מופלג, וזה עלול להוביל לקדרות, ואפשר שרבה כעס יותר מדי שאינו שמח כיאות, בפורים ואיתו. וכיון ששתה יין, פגע בחברו היקר ואולי, כפשוטן של מילים, חתך את צווארו בסכין. על כל פנים בוודאי לא הרג אותו אלא רק סיכן את חייו מאד מאד).
הסיפור לא נגמר כאן. היה נס. בעברית:
למחר התפלל רבה ורבי זירא נשאר בחיים. (זה היה למחרת. כמובן, ביום הקודם, מייד לאחר שפגה שכרותו, וסביר שזה היה תכף לאחר הפציעה, רבה טיפל ברבי זירא ובפצע שלו!).
והנה הסיום: אחרי שנה הזמין שוב רבה את רבי זירא. אמר רבי זירא: לא כדאי, כי לא כל פעם יש נס. (בבלי מגילה ז ב)
אז האם זה טוב לשתות יין, או שלא? מסתבר שזוהי מחלוקת גישות, בין רבה לאחר שלמד לקח לבין רבא.
נכון שמגילת אסתר גדושה בשתית יין, אך האם אין זה מנהג גויים? בעיון קודם ראינו כיצד העם ציין את הנס של פורים ב-מִשְׁתֶּה, וכי מרדכי הפך את המנהג לזכר לנס על ידי סיפור המגילה, סעודה ובעיקר משלוח מנות (לחברים, כלומר מי שיש לו) ומתנות לאביונים (כלומר מי שאין לו). ואמנם, מרדכי השאיר את ה-מִשְׁתֶּה, כלומר שתית יין, כפי שנהגו תחילה. אולם האם זה מתאים לנו היום?
ואם כן, אז עד כמה צריך להשקיע ביין כדי לקיים את ה- מִשְׁתֶּה?
לפי הרמב"ם, את המינימום ההכרחי, וגם אז רק מתוך אמצעי זהירות.
… ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות (רמב"ם הלכות מגילה ב טו)
הרמב"ם פסק כמו רבא. אך עדיין, הרוצה להסתמך על מעשה דרבי זירא ורבה, ולהימנע מיין לגמרי, יצא ידי חובתו. ובמיוחד אם הוא חושש שינהג בצורה שאינה ראויה.
ואם ירצה לעשות כמו רבא, לכל היותר ישתה מעט יין, המינימום של המינימום…
נסכם: שתית יין התחילה בתור דרך החגיגה של יהודי פרס בימים ההם על מנת לציין את השמחה כפי שהיה מקובל בזמנם. מרדכי, שתיקן את מצוות הפורים, השאיר את המשתה במקומו. ואילו בגמרא מצאנו שתי גישות בין האמוראים, לפי האחת צריך לשתות עד כדי טשטוש, ולפי האחרת ראוי לשתות מינימום, ולדעת הרמב"ם ממש לפני השינה כדי למנוע בושות.
זה הפשט.
לפי מה שראינו עד כה, היין הוא זכר לסגנון השמחה של יהודי פרס בימים ההם. אבל אפשר לשלב את היין ואת שתית היין עם רעיון גדול אודות הפורים ואודות עצמנו וחובתנו בעולמנו, של כל אחד ואחד.
* * *
להשלים עם חוסר השלימות
פורים הוא החג של חוסר שלימות. כולנו, אומר האמורא רבא, עדיין עבדי אחשורוש, למרות שאחשורוש מת מזמן, יש הרבה אחשורושים אחרים שידם רמה עלינו.
בפסח אנו חוגגים את הגאולה הראשונה של עמנו. ביום הכיפורים אנו מסתכלים על העבר כדי לזהות את החסרונות ולהתחרט עליהם ולפתוח דף חדש, ולתכנן עתיד נקי ויפה יותר.
ובפורים? אנו שמחים במה שיש. בגאולה שיש כאן ועכשו.
שהרי מה זה לשמוח בחלקך? זה גם לקבל את עצמך כפי שאתה, לאהוב אותך כפי שאלוקים אוהב אותך. עם הפגמים.
איננו צריכים לְרַצּוֹת את אלוקים במה שבלתי אפשרי עבורנו. הוא אוהב אותנו, כמו אבא לבן, שמקבל את בנו למרות שהוא לא מושלם.
כך כל אחד מאיתנו, כן, אני ואתה ואת, צריכים לדעת לשמוח בעצמנו, כפי שאנו.
פורים הוא החג של אי השלמות. עם ישראל שמחו למרות שהגאולה לא הושלמה. היה טוב, וזה היה טוב מאד.
זה נכון ברמת העם וגם ברמת הפרט.
די לפרפקציוניזם! לא לתת לשאיפות הרוחניות הנעלות להסתיר את ההשגים שיש. הבה נקבל את עצמנו כפי שאנו ונודה לאלוקים על מה שנתן לנו, על מה שנתן לנו כוחות לבנות ולהשיג עד כה.
לכן שותים יין. כדי לשמוח במה שיש, במצב הבלתי מושלם, אבל הטוב.
ועוד – מי ששותה יין נותן לעצמו להתגלות. זה קצת מפחיד, מפני שמי יודע מה אעשה. אבל זה אני, ובפורים איני מסתכל על מה שאני יכול להיות, על החסר, כדי לשאוף קדימה, ולתכנן עבודה עצמית. אני מסתכל על מה שהשגתי, על מצבי היום, ואני מודה לאלוקים על מה שיש. ומשחרר.
מי ששותה יין מקבל את עצמו. שמח ברגע הזה, ביום הזה, במתנות שאלוקים נתן לי ולמשפחתי ולעמי ולעולם.
זוהי שמחת הרגע. שמחה שאנו קוראים את שם אלוקים עליה.
זוהי שמחת פורים.
ועכשו אפשר למצוא משמעות עוד יותר באיחול הרגיל של היום:
פורים שמח לכולנו!
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
(תודה תודה לרב אוהד אוחיון, תלמידי ורבי, תלמיד חכם מוסמך בהתהוות, מורה למוזיקה, יועץ חינוכי ועוד כהנה וכהנה).