פרשת אמור תש״פ: רק לא חילול השם, או: הבטחות צריך לקיים
שלום וברכה
כלל גדול בפרשתנו מזהיר מפני חילול השם, כלומר ביזוי כבוד התורה וכבודו של אלוקים שנתן את התורה, אם וכאשר מייצגי התורה – אנחנו – מתעלמים מחובות בסיסיות, בעיקר בין אדם לחברו.
וגם כאשר עם ישראל נענש יש בזה חילול השם, שהרי אנו העם של אלוקים.
זו ההזדמנות לספר על חילול השם שהביא לחורבן בית המקדש הראשון. כן, אז. אנו משחזרים את הסיפור המלא מתוך דברי ירמיהו הנביא.
ויש כאן גם לקח אקטואלי…
שבת שלום ובריאות
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
גם הפעם נעיין בכלל גדול המופיע בפרשתנו. מתברר שיש לו משמעות אקטואלית.
וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[1]
זה ביטוי מליצי, מטאפורה. אסור לגרום לבזיון של שמו של אלוקים, אשר בחר בנו, עם ישראל. זה קורה כאשר אנו, שאמורים לייצג את התורה, מועלים בתפקיד.
וזה קרה יותר מפעם אחת. לפני יותר מאלפיים שנה, אומר יחזקאל הנביא, עם ישראל נענשו בגלות – וזה היה חילול השם. מדוע אלוקים לא שמר על עם ישראל, אמרו הגויים. בסיפור הזה נעיין בהמשך.
זה נכון לגבי העם כולו אך גם לגבי כל אחד מאיתנו באופן פרטני. התורה נשפטת לפי ההתנהגות של מייצגיה.
כן, זה אנחנו.
חכמינו נתנו דוגמא אישית[2].
רב אומר: זה היה חילול השם, אילו הייתי לוקח בשר מן המוכר ולא הייתי משלם מייד.
שימו לב: רב כן היה משלם אחר כך, אבל עד אז כבר היו חושדים בו שניצל את מעמדו לקחת בחינם. אפילו חשד זמני זה כבר חילול השם!
ומה עשה אביי כדי למנוע חשד שכזה? כאשר קנה משני שותפים, היה משלם לכל אחד מהם בנפרד ורק בסוף היה יושב עם שניהם כדי לסיים את החשבון.
נדמה שאין רגע שבו אנו פטורים מאחריות. רבי יוחנן מעמיד רף גבוה: אסור לו ללכת ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין. מצפים ממנו ללמוד, עטור בתפילין, כל היום כולו. אם יכזיב, יש בזה חילול השם.
אבל המדד העיקרי הוא בין אדם לחברו. יושר ודרך ארץ ואפילו אדיבות ונימוס.
מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו?
אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה.
פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!
שימו לב: ככל שאדם מרומם יותר וחשוב יותר, כך עליו להיזהר יותר!
* * *
בגלל חילול השם חרב המקדש
הסיפור הבא על חילול השם התרחש בשלהי ימי בית ראשון. הבה נספר אותו, מפני שהוא כמעט ואינו מוכר. אפשר להבין את הסיפור המלא רק מתוך שיחזור של פרטים המפוזרים בפרקי ספר נבואות ירמיהו, שאינם סדורים כרונולוגית[3].
המלך האחרון של ירושלים היה צדקיהו. המליך אותו הכובש הבבלי הגדול נבוכדנאצר, לאחר שדיכא את המרד של קודמו. נבוכדנאצר סבר שצדקיהו ילמד לקח. הוא טעה. אבל הטעות הגדולה ביותר היתה של צדקיהו.
צדקיהו לא היה בין המלכים הצדיקים. היה עליו להגן על העם מפני העשירים והמנצלים. אבל הוא לא עשה זאת, וכפי שנראה בהמשך, ולכן נאמר עליו שעשה את הרע בעיני ה'.
צדקיהו, בתמיכת העשירים והמדכאים, תיכנן מרד. נביאי שקר שיכנעו אותו שיצליח. נביא האמת היחיד, ירמיהו, היה בסכנת חיים והושלך לבור. כן, לבור ממש.
לא רצו להקשיב לו, ליחיד שקרא נכון את המצב הגיאו-פוליטי. ירמיהו הזהיר כי נבוכדנאצר נבחר בידי אלוקים למלוך, והדרך היחידה לשרוד היא להיכנע בפניו – ולהישאר בחיים ובארץ.
לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר
עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ
לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה.
צדקיהו והמנהיגים האחרים האמינו שיחזיקו מעמד מול הצבא הענק של הכובש הגדול של התקופה. בזמן ההוא עדיין היו ערי מבצרים מסביב לירושלים – קרבות שציפו לנבוכדנאצר – וירושלים עצמה היתה מבוצרת היטב ומוכנה למצור ממושך.
כאן התברר, אולי במפתיע, שחסרים לוחמים. אבל צדקיהו ומנהיגי העם מצאו עצה.
הם הציעו לשחרר את כל העבדים העבריים, אותם ואת נשותיהם, אלו שנלקחו לעבדים ושפחות בניגוד לדיני התורה. נכרתה ברית, במקדש. העבדים שוחררו – וגויסו מייד להגן על החומות.
ואז היה עוד נס. פרעה מלך מצרים אסף את חילותיו ויצא מול נבוכדנאצר. והמלך הבבלי יצא לקראתו. המצור הוסר מעל ירושלים.
זה היה יכול להיות הסוף הטוב. אבל לא. העשירים לא ראו בכך נס בזכות שיחרור העבדים. הם סברו שזה קרה באופן טבעי, בזכות הברית עם פרעה. וכך, ברגע שהצבא הכשדי עזב, הם מיהרו לשעבד שוב את העבדים. הם חיללו את הבטחתם. וירמיהו אמר[4]:
וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו
התחלה טובה – בלי המשך. כי מייד אחר כך, כשהמצב השתפר –
וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי. וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם
אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ – הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְדֹוָד – אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב…
בעברית שלנו: זה היה חילול השם, שהביא לחורבן הסופי של בית ראשון. העשירים המדכאים ביטלו את שיחרור העבדים – ואלוקים משחרר את העונשים…
האם אפשר היה לעשות אחרת? בהחלט!
ירמיהו כבר אמר: אם התחלתם לחזור בתשובה, אל תפסיקו!
זה היה נכון אז – וזה נכון תמיד. זכינו לרווחה מן האיום של מגפת הקורונה, אז מה עשינו טוב, ואיך ממשיכים בזה? יתכן שזה הסגר וההיגיינה הרבה והריחוק החברתי, יתכן שזו העזרה ההדדית, ה"בין אדם לחברו" של ימי משבר, אולי ההבנה שהמשפחה הגרעינית עיקר בחיים ובה חזרנו להשקיע – ויתכן שזה מה שעבר על כל אחד מאיתנו בפרטיות לבבו. העיקר – להמשיך בדרך הטובה!
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] ויקרא, אמור, כב לב
[2] בבלי יומא פו א
[3] והתודה לפרופסור יהודה אליצור, תלמיד חכם צנוע, שלימד זאת.
[4] לד טו-טז