פרשת בהעלותך תש״פ: הטמאים וההגיון
שלום וברכה
בפרשתנו אנו לומדים על אהבת המצוות של עם ישראל. טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם מבקשים להשתתף בקרבן הפסח: לָמָּה נִגָּרַע, הם שואלים.
ובאמת משה רבנו שואל את אלוקים ואלוקים מחדש פרשה בתורה: שיקריבו במועד ב', לאחר חודש.
ברקע הסיפור הזה מסתתרת שאלה גדולה. מהיכן ידעו הטמאים שהם פסולים מהקרבת הקרבן? השאלה פשוטה, התשובה לא.
וזו ההזדמנות להבין איך ניתנה תורה ואיך לומדים אותה.
שבת שלום
* * *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
הפסח הראשון, זכר ליציאת מצרים, נחגג במשכן שהוקם זה עתה. אבל לא כולם יכלו להשתתף.
וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח
וַיִּקְרְבוּ וַיֹּאמְרוּ: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע[1]
מהיכן ידעו הטמאים שהם פסולים? להלכה זה נכון, אבל ההלכות שיוצרות את האיסור עדיין לא נלמדו!
נחזור לרגע אחורה. במצרים, לפני השיחרור, משה רבנו לימד את דיני קרבן הפסח לדורות.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם[2]
ובהמשך לומדים שהערל שלא נימול אינו רשאי לאכול[3]. אם גם טמא פסול, היה צריך להזכיר זאת!
ויש כאן שתי שאלות. ראשית, מנין ידעו שמי שנוגע במת נטמא, ושנית, מנין ידעו שטמא מת אסור לאכול מקרבנות?
* * *
אין מוקדם ומאוחר בתורה
התשובה לשאלה הראשונה כתובה בתורה.
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים[4]
אמנם זה מופיע בספר "במדבר" בהמשך, אבל יתכן שהדין נאמר קודם ונכתב אחר כך. זה נקרא "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[5].
גם יתכן שהפסול של טמא מת נלמד ממה שמופיע לעיל לגבי שילוח הטמאים[6].
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ
טָמֵא לָנָפֶשׁ זה טמא מת, וכך מפרש האבן-עזרא. מזה ידעו שהם טמאים וכיון שהם מחוץ למחנה, איך יקריבו את קרבן הפסח שלהם?
ועדיין יש להם לכאורה תקנה. הקרבן יוקרב במשכן בידי אחרים ואת החלק שלהם באכילה יקבלו מחוץ למחנה. במצרים אכלו את בשר הפסח במקום ההקרבה, בבית, אבל כאן זה פסח דורות.
התשובה הפשוטה להלכה היא שטמא מת אסור באכילת קרבן. אבל מהיכן יכלו לדעת זאת?
* * *
הגיון ולב
את זה כבר למדנו במקום אחר. בחומש "ויקרא".
כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר
וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַידֹוָד – וְנִכְרְתָה[7]
ביאור: אדם פרטי ברצונו הטוב מביא קרבן פרטי שנקרא שלמים. ואם הוא טמא, אסור לו לאכול ואסור לו לגעת.
ושוב שאלה: האם אפשר ללמוד מן האיסור שנאמר בקרבן שלמים לפסח? ובכן, כן. זה קל וחומר: אם בקרבן פרטי כך, אז בקרבן החשוב ביותר, הפסח, שנתינתו היתה עוד במצרים, על אחת כמה וכמה.
כדי להגיע למסקנה הזו, אותם טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם הפעילו את ההגיון האנושי. ההגיון שלנו.
ואם מביאים בחשבון את ההגיון האנושי, אז יש עוד אפשרות.יתכן שאותם טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם הבינו מעצמם, בלי שום פסוק ומקור ששמעו משה, שבתור טמאים אסור להם להקריב.
איך? ובכן, זה היה מה שנקרא ידע כללי. מובן מאליו הוא, בישראל של תקופת המקרא ובהרבה חברות אחרות, שאין הטמא יכול להשתתף בזבח[8], כותב חוקר המקרא יעקב ליכט.
הרי לא יעלה על הדעת שאם נכרים אינם מאפשרים לטמא מת להתקרב לקרבן, דווקא עם ישראל יזלזלו בזה.
ולאחר שזה נכתב בפרשתנו, זה הפך לחלק מן התורה שבכתב.
* * *
כיצד לומדים תורה
מה למדנו? הרבה מאד!
- הדינים והפרשיות אשר לפנינו בתורה לא נכתבו לפי הסדר בו קרו או נאמרו לעם ישראל. הכתיבה וסידור התורה הם מאוחרים מאד, אולי מלפני מות משה רבנו, בערבות מואב. זה מה שאמרו חז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
- כמו הטמאים בפרשתנו, כל אדם יכול – וחייב – לא רק ללמוד הלכה, אלא גם להסיק מסקנות באמצעות כללי ההגיון האנושי.
- לא לכל דבר צריך פסוק. יש הלכות מובנות מעצמן. עליהן נאמר "סברה היא, למה לי פסוק"[9]. אילולא ביקשו הטמאים לזכות בשותפות בפסח, ההלכה שאוסרת זאת לא היתה נכללת בתורה שבכתב או שבעל פה, וכל אחד היה מבין אותה מעצמו.
התורה, אם כן, היא יותר מאשר הפרשיות שניתנו למשה בכתב או בעל פה. התורה היא גם מה שכל אחד מאיתנו יכול וחייב להסיק מתוכה, לפי כללי ההגיון והלוגיקה ולפי מה שהסברה והרגש האנושיים מגלים לנו.
* * *
עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>
* * *
[1] במדבר בהעלותך ט ו – ז
[2] שמות בא יב כד – כז
[3] שם יב מח.
[4] במדבר חקת יט יא
[5] בבלי פסחים ו ב.
[6] במדבר נשא ה ב
[7] ויקרא צו ז יט – כא
[8] פירוש על ספר במדבר, ח"א, עמ' 131.
[9] בבלי שבת קלג א