פרשת בשלח תש״פ: איך מתמודדים עם פאניקה

שלום וברכה

העולם לא מתנהג בדרך כלל כמו בסיפורים. אבל ביציאת מצרים זה היה אחרת.

הסיפור מגיע לפרק האחרון שלו[1]. הרשע הגרוע מכולם יוצא למרדף האחרון שלו ותכף הוא יקבל את עונשו המושלם.

הטובים ינצחו.

אבל אנו רק קוראים את הסיפור. הם חיים אותו.

וכאשר האיום קרוב והדרך להינצל נראית לא קיימת, מי לא יפחד?

ואז מגיע תפקידו של המנהיג. איך מדברים עם ציבור מבוהל?

זו הזדמנות לרכוש כמה כלים פסיכולוגיים שימושיים דרך פרשת השבוע, דרך הסיפור שמראה שנס אחד יכול לפתור את כל הבעיות.

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בתורה, כמו בחיים, יש עליות ויש מורדות.

עם ישראל יצאו ממצרים ביד רמה לאחר עשר המכות. פרעה נשבר, נתן להם ללכת. אבל לאחר ימים ספורים, כאשר הבין שהם לא יחזרו, הוא יצא לרדוף אחריהם. עם מיטב הטכנולוגיה הצבאית, מרכבות סוסים, ועם מבחר לוחמי הסיירת.

הוא משיג את עם ישראל, שתקועים במקום גרוע מאד מבחינה אסטרטגית, בין המדבר לבין הים.

הם רואים אותו מתקרב, והם מגיבים בפאניקה.

הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם

עד כאן התגובה הקלאסית של האשמה.

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר

והנה עוד תגובה קלאסית: אמרנו לך!

שתי התגובות האלו מגיעות מאותו מקום. מצוקה, ללא פתרון נראה לעין, שמובילה לחרדה, שמובילה לכעס, שמוביל להאשמות.

זה לא פותר שום דבר, אבל זה אנושי מאד.

*   *   *

המרגיע הלאומי

איך מגיבים? משה רבנו מטפל בבעיה מן השורש.

נתחיל במה שהוא לא עושה.

הוא אינו עונה להאשמות. בוודאי שאין הוא מגיב בהאשמה נגדית: מה, אחרי כל הטוב שעשיתי לכם. ואיפה האמונה שלכם באלוקים.

והוא גם אינו אומר, כפי שמציעים היום לומר: אני מאד מבין את הפחד שלכם. כל אחד היה מרגיש ככה במצב הזה.

כנראה בגלל שאין הרבה זמן, כי אמירה כזו מאד עוזרת להרגיע את המבוהלים וליצור בסיס להמשך.

במקום זה, משה מצמצם את התגובה על הפחד למינימום, שתי מילים בסך הכל.

אַל תִּירָאוּ

אבל זה לא יכול להספיק. איך אפשר לא לפחד כאשר רואים את הרשע המוחלט כל כך קרוב?

אז משה ממשיך בדבר החשוב ביותר, לתגובה על מה שהתחיל את השרשרת הפסיכולוגית. האיום. הסכנה הבלתי נמנעת. זו שרק נס יכול לפתור. ותכף באמת יהיה נס.

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְדֹוָד אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם

כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם

יְדֹוָד יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (תהיו בשקט)

וגם זה לא יכול להספיק! הבטחות לנס אינן יכולות לשים קץ לפאניקה שנובעת מסכנה בלתי נמנעת. צריך לתרגם את ההבטחה למעשים.

ולכן אלוקים מתגלה למשה ואומר לו: אל תרבה לדבר, גם לא להתפלל. הנס מתחיל. סעו ישר לתוך הים.

וההמשך ידוע ומוכר.

*   *   *

מדריך למבוגר האחראי

המצב הזה חוזר פעמים רבות בחיינו. בתור הורים, בתור חברים, לפעמים בתור אנשי מקצוע. אנו ניצבים מול אדם או קבוצה שבעיה חמורה מאיימת עליהם.

זה תמיד אותו דבר. הם מגיבים בצורה רגשית, נגררים להאשמות במקום לומר בפשטות: איני רואה מוצא. אני מפחד. אני מתוסכל. אני כועס.

המתלוננים והמפוחדים לא תמיד מודעים לתהליך, אבל זה מה שקורה להם מבפנים.

איך עוזרים להם? בכך שלא נגררים אחריהם למקום של עימות, לא משיבים בהאשמה על האשמה.

מספקים להם תוכנית מעשית. מראים להם איך לצאת מהמצוקה.

ומזכירים להם שאלוקים איתנו.

מתי זה עובד?

תמיד.

זה נכון כאשר אדם צריך להיות אחראי לאחרים.

וזה נכון גם כאשר כל אחד צריך להיות אחראי לעצמו.

מול בעיה שנראית בלתי נשלטת קל מאד ליפול למצב של ייאוש, כעס, הלקאה עצמית.

במצב כזה אדם צריך למצוא בתוך עצמו את הקול הבוגר, זה של משה רבנו, שאומר: אלוקים איתנו. עכשו חפש ותמצא את הדרך החוצה.

איך מוצאים תוכנית? ובכן, זה כבר מוטל עליכם, הקוראים. החלק שלי, כמי שכותב את העצה, הוא להזכיר לכם שאם מחפשים אז מוצאים. צריך רק לא להישבר אלא לפעול. במחשבה תחילה.

אין דבר משתק ומייאש כמו ישיבה בחיבוק ידים. אין דבר שמנצח את הייאוש כמו לחפש ולמצוא תוכנית מעשית, ולהזכיר לעצמנו שאלוקים איתנו ויעזור לנו גם למצוא תוכנית וגם ליישם אותה בפועל.

והכלל החשוב הזה נמצא כבר אצלנו, בראשית ההיסטוריה שלנו כעם.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *