פרשת האזינו תש״פ: שמים? אחריות אישית!

שלום וברכה

משה רבנו מתחיל את השירה שלו בקריאה אל השמים ואל הארץ. זה ביטוי מליצי יפה, אבל זו אך ורק מליצה. השמים והארץ אינם שומעים ובוודאי שאינם עונים.

הביטוי הזה חוזר בסיפור עצוב מאד בתלמוד, על נסיונו של חוטא גדול לחזור בתשובה, ונסיונו לגייס לעזרתו כוחות טבעיים ועל טבעיים. וזה, כלומר מה שלא לקח אחריות אישית, זה מה שהביא עליו ייאוש ומוות.

והכל נבע מכך שלא הבין מהי תשובה. שתשובה היא החלטה אישית אבל לא צריך לפחד מן העתיד אלא לקבל על עצמנו להשתפר ואפילו להשתמש בזכרונות מן הכשלונות של פעם כדי לעזור לעצמנו ולאחרים.

רגע, כבר גיליתי כאן כמעט את הכל…

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

הגענו אל שירתו של משה רבנו. והנה הפסוק הראשון המפורסם שלה[1].

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה – וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי

רגע, סליחה? השמים יכולים להקשיב? הארץ יכולה לשמוע?

ברור שלא.

לשירה יש כללים משלה. ואחד מהם הוא החופש של המשורר, ובמקרה שלנו הנביא המשורר, להשתמש בביטויים מליציים. קהל היעד של השירה הוא כמובן עם ישראל, הדור ההוא וכל הדורות. גם אנחנו. אבל כדי ליצור רושם ובהתאם לכללי המליצה של הימים ההם, משה מתחיל עם השמים והארץ, כאילו הם מסוגלים להקשיב.

או לענות.

אז למה משה מזכיר אותם? סביר לפרש, וכך פירשו רבותינו במדרש, שמשה מעמיד אותם כביכול כעדים. עדים שתמיד קיימים, ועצם נוכחותם אמורה להזכיר לעם ישראל את הברית עם אלוקים ואת המחוייבות שלנו לתורה ולמצוות, לחיים של ערך ואותנטיות כפי שאנו אומרים זאת במאה ה21.

הדגם הזה של פניה השאיר את חותמו לדורות. וזה מוביל אותנו לאחד הסיפורים העצובים ביותר שיש בתלמוד[2]. אבל אל תדאגו, הסוף טוב. ואפילו עיבדנו את התוכן לעברית בת זמננו.

 

*   *   *

הצילו!

 

קראו לו אלעזר בן השמרים. הוא היה מהדר ברדיפה אחרי תענוגות העולם הזה, עד ש… פעם אחת, לפני העבירה, שמע שאמרו לו: לעולם לא תתקבל בתשובה.

וזה עצר אותו.

והוא פנה והלך לו לאי שם, לגמרי לבדו.

ואז החל לבקש שתדלנים.

אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים.

וכך פנה גם אל השמש והירח והכוכבים וגם אל ההרים והגבעות, ומכולם ביקש שיתפללו עבורו. ותמיד קיבל אותה תשובה. אפילו הם סופם לכלות, אז מה הם יכולים לעזור לו.

נעצור גם אנו לרגע. מה בעצם היה כאן? מה ביקש אלעזר ומה התשובה שקיבל?

יתכן שביקש רחמים על החטאים שלו בעבר, ולא האמין שחרטה מספיקה כדי לכפר. ויתכן שביקש שיצליח להחזיק מעמד גם בעתיד. ובזה הוא טעה פעמיים. חרטה תמיד מבטיחה כפרה, והיא עצמה הכפרה. וצריך קבלה לעתיד, ומוכנות להשתנות ולהתאמץ. ולכך אין צורך בשתדלנים.

כאשר אלעזר ביקש מגורמים חיצוניים לעזור לו – בקשה שנשמעת אגב כמו עבודה זרה – הוא קיבל אותה תשובה. וכמובן, לא השמים והארץ דיברו כי, כזכור לעיל, הם אינם שומעים ואינם מדברים. היה זה קולו הפנימי שענה לו. קול כזה יש לכולנו…

והקול הפנימי נשמע ברור בקטע הבא של הסיפור.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

תשובה היא תהליך פנימי, התלוי בבחירה האישית של כל אחד. ושום גורם חיצוני אינו מתערב בזה. זו החלטה חופשית לחלוטין, אם כי מחייבת ובמידת מה גם מפחידה. מי שמחליט לעשות תשובה לוקח אחריות על עצמו ועל חייו.

ואלעזר פחד.

 

*   *   *

בריחה זה לא פתרון

 

והנה הסוף העצוב, הנורא של הסיפור:

הוא התקפל, ראשו בין ברכיו, והחל לבכות, ובכה עד שמת.

בהמשך מסופר כי יצאה בת קול ואמרה שגם הוא מזומן לחיי העולם הבא. לא נאמר מי שמע אותה בת קול, אבל רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שמע אותה, ובכה בהתרגשות. ברגע אחד של חרטה קנה אלעזר בן דורדיא (כלומר בן השמרים בארמית[3]) את עולמו.

גם מכאן לומדים מה שכותב הרמב"ם, כי אדם יכול להתקבל בתשובה גם ברגע האחרון של חייו.

אבל – זה טוב עבור מי שהולך למות.

מי שחי צריך להתמודד בעצמו עם הנסיונות המפחידים ועם זכרונות והרגלי העבר – ולהתגבר.

וזה אפשרי.

שני מסרים עולים מן הסיפור הזה.

ראשית, תמיד אפשר לעשות תשובה. שנית, אצל אלעזר זה נגמר בכשלון, בבריחה.

למה? כי מי שעושה תשובה צריך להישאר בחיים!

אלעזר בן השמרים לא היה צריך להתייאש. מסתבר שפחד שירדפו אחריו מחשבות עבירה. סוף סוף הוא נכשל בעוונות רבים, והזכרונות נמצאים בתוכו והם חלק ממנו. אבל על זה בדיוק מקבלים שכר, על כך שמתגברים ונשארים בעולם המצוות וגם לא מרשים לעצמנו ליפול לייאוש!

יותר מכך, בתור מי שהיה במקומות הרעים והציל את עצמו, היה יכול לסייע לאחרים, להפוך את הידע שלו בכשלון לחכמה של בעל נסיון כיצד מתגברים על היצר וכיצד הופכים את זה למנוף לעליה.

איזו החמצה!

אבל מה שאלעזר לא ידע, אנו יכולים ללמוד ולדעת. וזה הלקח החשוב ביותר מן המעשה הזה. אם נכשלנו, נתחרט, נקבל להשתדל לעתיד, וגם נוכל להשתמש בידע שצברנו על עצמנו כדי לעזור לאחרים. השמים והארץ, כמו בשירת משה, לא יעשו עבורנו את העמל. רק אנחנו.

כדי לסיים בשמחה ולא בעצב, נציין כי מבחינה זו, הוא המורה שלנו. ולכן אותה בת קול העניקה לו את הכינוי "רבי אלעזר בן דורדיא".

אז למרות הכשלון, הסיפור הזה נגמר בכי טוב.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] דברים, האזינו לב (א)

[2] בבלי עבודה זרה יז א

[3] מילון ארמי עברי, עזרא ציון מלמד.