פרשת וילך תש״פ: ידעתי שתשחיתו

המילים האחרונות של משה רבנו בפרשתנו הן נוראות וכואבות.

אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה

יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן

וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם

כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק[1]

במילים שלנו: אני מכיר את האופי הרע שלכם. תסורו מן הדרך, תעשו את הרע בעיני אלוקים.

מילים קשות כל כך. וזה מעורר שתי שאלות. אחת פילוסופית והשניה חינוכית.

רמז: התשובות נמצאות בפרשה הקודמת…

*   *   *
הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

העתיד תמיד פתוח

משה אומר:

 יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן

איך אפשר לומר יָדַעְתִּי? הלא העתיד פתוח ואינו נסגר עד שהאדם בוחר מה לעשות.

הקושי הפילוסופי מכוון אותנו להבנה הנכונה של המילים. משה מזהיר: יהיו כאלו שיחטאו, אבל זה לא מחייב שום אדם מסויים לבחור ברע. לכל אחד מאיתנו בחירה.

אז אין מקום לרשע להתחמק מאחריות בטענה שנגזר עליו לחטוא ואין אדם צריך ליפול למצב של דיכאון עקב המחשבה שלא יוכל להימלט מן החטא.

וכפי שמשה עצמו אמר בפרשה הקודמת[2]

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים

הבחירה נתונה לכל אחד מאיתנו, תמיד.

*   *   *

ציפיות מגשימות את עצמן

יש כאן גם שאלה חינוכית.

לקבוע במילים: יָדַעְתִּי כִּי תַּשְׁחִתוּן זה להדביק סטיגמה. איך משה הדביק על העם תוית של רשעים?

היום ידוע: זה כשל חינוכי לומר למתחנך, לבן או לתלמיד, שמצפים ממנו שייכשל. זה יחליש אותו, ידחוף אותו להתייאש מראש, יצדיק לעצמו את הכשלון בכך שאין טעם להתאמץ, להתמודד.

אז למה משה רבנו אמר את הדברים האלו?

קודם כל, מפני שאז היה אחרת. בדורות ההם היה מקובל לאיים ולהפחיד. יש בתורה דברים שנקבעו בשל המצב התרבותי והחינוכי של העם. הדוגמא הבולטת ביותר, שמביא הרמב"ם: כשיצאו ממצרים, אלוקים לקח אותם בדרך הארוכה לארץ ישראל, דרך מדבר סיני, ולא בדרך הקצרה, דרך רצועת עזה של היום. מדוע? כדי למנוע מהם להסתבך במלחמה עם הפלשתים. זה היה יותר מדי עבורם אז.

גם כאן, דברי משה היו בהתאם לקהל היעד של דבריו.

ואפשר שדברים קשים אלו נועדו רק למיעוט קטן אך הרסני, אלו שלא ניתן להגיע אליהם בלי איומים קשים. אלו שמשה איים עליהם גם בפרשה הקודמת[3]:

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְקֹוָק אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר

בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ.

הסגנון הזה נחוץ למעטים ובתקופות מסויימות, אבל היום זה אחרת.

והשינוי מתחיל כבר בתנ"ך. ישעיהו הנביא פתח בנבואות זעם על חורבן וסיים בנבואות נחמה.

*   *   *

תוכחה בת זמננו

נשאל את עצמנו: למה נעים יותר להקשיב ומה מניע אותנו לפעול? הפחדה או הבעת אמון ביכולתנו להצליח?

אנו רגישים יותר. מגיבים טוב יותר למילים רכות. ננעלים מול איומים. היום הפחדות לא יועילו. רק מילים טובות.

בדור שלנו צריך לזכור ולהזכיר שוב מה שמשה אומר בפרשה הקודמת[4].

וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ … אַתָּה וּבָנֶיךָ

בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ

במילים שלנו: גם אם תיכשלו, בסוף תעשו תשובה, והכל יהיה בסדר.

את המסר הזה עלינו להוסיף למילים המפחידות והקשות שנאמרות כאן.

אנו עלולים להשחית, נכון, אבל בידנו הבחירה. אנו יכולים ורוצים להיות טובים. וגם מי שנפל יכול להתרומם ולהיטיב.

עלינו לומר זאת לעצמנו. זה מה שהוא היה רוצה עבורנו.

[1] דברים, פרשת וילך פרק לא כה-כט

[2] דברים, נצבים, ל יט

[3] דברים נצבים כט יז- יח

[4] שם לא ב