פרשת ויקרא תש״פ: מי מביא קרבן חטאת ומדוע

שלום וברכה

בפרשתנו אנו לומדים על קרבן חטאת. זה הקרבן המיועד למי שעבר עבירה בשוגג. ודווקא מן העבירות החמורות.

מי חייב בקרבן הזה? למעשה, כולם, מן הכהן הגדול והנשיא וגדולי החכמים ועד ליהודי הפשוט ביותר.

כולנו.

האם זה לא פשוט? האם זה לא ברור מעצמו?

אתם מוזמנים לקרוא ולגלות.

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בפרשתנו למדנו שיש עבירות שעליהן צריך להביא קרבן. וזה נקרא קרבן חטאת.

מי בדיוק חייב להביא את הקרבן הזה, ובאלו נסיבות?

הפרשה של קרבן חטאת נפתחת בהגדרה כללית.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְדֹוָד אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה[1]

מי שעשה בטעות עבירה (והכוונה דווקא לעבירות חמורות, אבל בזה נדון בפעם אחרת) – חייב להביא קרבן.

המונח "נֶפֶשׁ" בהקשר זה אמור להתייחס לאדם סתם. אבל מייד אנו מקבלים פירוט. יש ארבעה סוגים של שוגגים המתחייבים בקרבן. טיפלנו במיון הזה בעיון שלנו בשנה שעברה, וכאן נסכם את מה שעולה מן הפסוקים וממה שנכתב שם.

אלו הם סוגי המתחייבים:

הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (שם פסוק ד) – הוא שנקרא אצל חז"ל ועד היום "כהן גדול".

עֵינֵי הַקָּהָל (פסוק יג) – אלו הם החכמים ודווקא בשעה שהם מכונסים ודנים יחד עד להכרעה.

נָשִׂיא (פסוק כב) – ראש שבט, ואחר כך, כאשר הוקמה ממלכה, גם המלך בכלל זה.

אלו הם אישים חשובים. ומה עם השאר, העם הפשוט, אני ואתם וכולנו?

גם הם מופיעים, בסוף.

נֶפֶשׁ אַחַת … מֵעַם הָאָרֶץ (פסוק כז). אלו אנחנו.

מיהו אותו עַם הָאָרֶץ אשר מי ממנו שחטא חייב בקרבן חטאת? המונח הזה מופיע 42 פעמים בתנ"ך, וב-39 מהן הוא מתייחס לעם ישראל, ואז הכוונה לעם הפשוט.

וכך משמע גם בפרשתנו. עַם הָאָרֶץ הוא כל מי שאינו אחד מאלו שלא נזכרו לעיל. זו הגדרה רחבה מאד, שמקיפה את כל העם. גם אנשים שנחשבים ל"פשוטים" אבל גם אנשים בעלי מעמד – כל עוד לא הגיעו למעמד הגבוה ביותר. זה כולל כהן שאינו כהן גדול, וכן סגן הנשיא של השבט, וכן חכמים שלא נכללו במוסד השיפוט – אבל גם סתם יהודים מכל שכבות החברה.

בלשוננו, בסיכום בן ארבע מילים: כל אחד מעם ישראל.

כל זה נראה ברור ופשוט עד שאין צורך לדון בכל זה. ובכל זאת, נציע את המסקנות שלנו, שיש בהן כדי להפתיע.

*   *   *

כולם חשובים

ברוב שנות ההיסטוריה האנושית, ובכל המקומות בכדור הארץ, עד היום הזה, קיים מידרג חברתי. יש מי שנמצא בראש הפירמידה: אצילים, זקנים, נשיאים ומלכים, כהנים וחכמים ושופטים.

ויש את כל השאר.

בכל חברה מעריכים את בעלי המעמד. כל השאר חשים מעצמם שהם שוים פחות.

אפשר היה לחשוב, שרק מי שהוא בעל מעמד גבוה יתחייב בקרבן. כל השאר, היות שהם פשוטי עם, אינם זקוקים לקרבן חטאת, או שלא מגיע להם שיזכו להביא קרבן חטאת.

האם זה מפתיע אותנו שהיה מקום להתייחסות כזו? אולי זה בגלל שאנו זכינו לחיות בתקופה המודרנית, שבה חלחל הרעיון המקראי המופלא כי כל אדם נברא בצלם אלוקים. לכן אנו מורגלים לרעיון שכולנו שוי ערך גם אם אנו משתייכים לשכבות שונות של החברה וגם אם לכל אחד מאיתנו יש את המקצוע שלו, ההכנסות והעושר שלו, הכשרונות שלו והכישורים שלו, החכמה שלו והאופי שלו – בכל זאת, כולנו שוים. לא זהים – אבל שוים.

הרעיון הזה נמצא ביסוד הפרשה שלנו.

מי שחטא לא רק חייב להביא קרבן. יש לו זכות להביא קרבן. יש לו זכות שהכהנים יטרחו בשבילו במשכן, או, כאשר ייבנה, בבית המקדש. יש לו זכות שאלוקים בכבודו ובעצמו כביכול יטריח את עצמו להתעניין בקרבן שלו – ולסלוח לו, ולכפר לו.

החובה של האדם מכל הסוגים והרמות של עם הארץ להביא קרבן חטאת מלמדת, שוב, את הרעיון היסודי של התורה.

כל אדם חשוב בעיני אלוקים.

לאלוקים אכפת מכולנו.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] ויקרא ד ב