פרשת וירא תש״פ: סיפור מחפש קורא

שלום וברכה

סיפור העקדה זכה וממשיך לזכות למספר העיונים והפירושים הגדול ביותר מכל סיפורי התנ"ך. ובצדק.

הבה נתבונן בקטע אחד קטן מתוכו. לא רק כדי לגלות את מה שטמון בו, אלא כדי לשאול שאלה עקרונית לגבי האופן שבו התורה מצפה מאיתנו שנקרא אותה.

יתברר לנו שלתורה סגנון מיוחד משלה, ועבור סגנון מיוחד צריך גם קוראים מיוחדים.

זה אנחנו.

שבת שלום

*   *   *

הישארו מחוברים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

בגיל מאה, קרה הבלתי אפשרי. אברהם ושרה זכו בבן משלהם: יצחק. ואז נדרש אברהם לנסיון קשה, הקשה ביותר בחייו. להחזיר את הילד שקיבל במתנה, לקחת את יצחק ולהקריב אותו כקרבן.

אברהם, שלחם למען זכויותיהם של תושבי סדום ועמורה, הרשעים האולטימטיביים, הפעם רק שותק.

הוא קם מוקדם בבוקר, מארגן הכל: החמור, עצים לקרבן – ובנו האהוב יצחק.

לאחר שלושה ימים של מחשבות ודמיונות הם מגיעים להר המיועד ומתחילים לטפס: אברהם עם הסכין והגחלים, ויצחק עם העצים שעליהם יישרף גופו. אברהם כבר יודע. יצחק עדיין לא. לפחות זה נחסך מהילד התמים שאינו יודע מה יקרה לו בראש ההר.

אבל יצחק פיקח יותר מדי.

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו

וַיֹּאמֶר אָבִי

וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

היום אנו היינו מגדירים את יצחק בתור ילד חכם מכפי גילו. וכפי שהוא חשב על השאלה, כך יכול היה להבין את התשובה. גם אברהם רומז לו: הַשֶּׂה לְעֹלָה – הפסקה טעונה – בְּנִי.

כן, ברגע הנורא הזה יצחק מבין: הוא הוא הקרבן.

אבל הוא לא בורח. הוא ממשיך ללכת עם אבא. לכן חוזר הביטוי פעמיים, הביטוי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, לפני ואחרי השיחה.

גם רבותינו עמדו על כך במדרש שלהם:

אז הבין יצחק כי הוא נבחר לעולה, ויתחזק לבו: וילכו שניהם יחדו. זה לשחוט, וזה לישחט[1]

וכל זה לא נאמר במפורש. זה נמצא במה שמכנים היום סאב-טקסט, החלק החבוי של הסיפור, ועדיין החלק שהקורא אמור לחשוף ולהבין מעצמו.

*   *   *

לחשוף את הסאב-טקסט

אפשר היה לכתוב זאת במפורש. למשל כך:

וישאל יצחק את אברהם: יש לנו הכל, ורק השה חסר.

ויחשוב אברהם: איך עונים על זה? ויאמר: אלוקים כבר יראה לנו את השה, בני האהוב.

ויחשוב יצחק: איך יימצא לנו שה בהר? רגע, בעצם אבא חושב להקריב אותי!

והוא רועד מפחד אבל מבין שהוא נדרש לקרבן הגדול ביותר, ושאביו פוחד לא פחות ממנו, והוא ממשיך ללכת כאילו הכל בסדר.

ואברהם חושב: מה עובר עכשו על יצחק? עלי להיות חזק גם עבורו.

וגם הוא ממשיך ללכת כאילו הכל בסדר.

אילו היו הדברים נכתבים בצורה כזו, אף אחד לא היה מחמיץ את המסר.

אז למה לא לכתוב את הדברים במפורש? למה להסתכן ולאבד אותו חלק של הקוראים שאינם ערים לסאב טקסט?

*   *   *

דרוש: קורא רגיש

כנראה עלינו לגשת לשאלה הזו אחרת. אם זה הסגנון וזה מכוון מראש, מה זה אומר על התורה ועל אלו שקיבלו אותה? מה מושג על ידי הטלת המאמץ על הקורא?

התורה מכוונת את התכנים שלה לקורא חכם, רגיש, קשוב. בלשונו של חוקר המקרא יצחק פדר, התורה מחפשת קורא מיומן[2].

לא כל אחד נולד כזה, אבל כל אחד יכול לרכוש את המיומנות הזו. מסתבר שכך נהגו להקשיב לסיפורים בימים ההם, ועל זה התורה סומכת. שנקשיב ונצליח.

כך זה יקרה: הקורא אמור להפעיל את כושר האמפתיה שכל אדם נחן בו, להזדהות עם אברהם ועם יצחק, לשאול את השאלות ולגלות את התשובות. וזה גם יפתח את היכולת האנושית לחוש את כאבו של הזולת, יחזק את האמפתיה שלנו לאחר.

כרגיל, התורה מנסה ומצליחה לחנך אותנו להיות אנשים חכמים יותר, רגישים יותר, טובים יותר.

ומה עם מי שלא הצליח? ובכן, אפשר לקבל עזרה.

יש לשער שלאחר שקראו את הפרשה הזו, הרב היה מסביר את הסאב טקסט לשומעים. זה מה נשאר לנו במדרשי חז"ל.

גם אנו, בדף הקבוע הזה שלנו, מנסים לעזור ולגלות את הסאב טקסט, שנסתר מאיתנו בשל אמנות הכתיבה המקראית או בגלל ההבדל התרבותי שנוצר במשך אלפיים שנה.

אז זו המסקנה: לסאב טקסט יש סאב טקסט משלו: בבקשה, תהיה קורא מיומן: קשוב, רגיש, חושב.

גם בדרך הזו, התורה הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר.

*   *   *

עיינו בנושאים נוספים דרך הטלגרם והוואטצאפ>>

*   *   *

[1] שכל טוב (בובר) פרשת וירא סימן ח

[2] https://www.thetorah.com/article/the-purification-of-a-niddah-the-legal-responsibility-of-the-reader